היום הראשון: רובע אלפמה בליסבון
חילקנו את הטיול כך שארבעה ימים נשהה בליסבון ונטייל בה ובסביבתה. יום עד יום וחצי הוקדשו לאבורה, מונסראז ולחבל האלנטז'ו במזרח המדינה, עוד יומיים לערים ההיסטוריות היפות של טומר, קוימברה, אלקובסה, אובידוש, בטליה ומה שביניהן במרכז המדינה ולקינוח, שלושה וחצי ימים בצפון פורטוגל, באזורים של עמק הדורו, עמק המיניו ובפורטו.
נחתנו בליסבון והמראנו חזרה לארץ מפורטו שבצפון עם קונקשנים בציריך (הלוך) ופרנקפורט (חזור), מאחר ואין טיסות ישירות לצערנו הרב מעבר לעונת הצ'רטרים הקצרה בקיץ. זה בגדול היה מסלול הטיול, כיסינו אזורים רבים של פורטוגל וגמענו מאות רבות של קילומטרים ולמעשה חוץ מאזור אלגראבה בדרום המדינה על חוף הים התיכון, ביקרנו במרבית המחוזות וחבלי המדינה היפה והרב גונית הזו...
נחתנו בליסבון ביום רביעי (30.09) בשעה 11:35. שמש ליסבונית נעימה האירה לנו את פניה. שמחתנו . בכל אתרי מזג האוויר, התחזיות ביום-יומיים שלפני ההמראה דיברנו על מזג אוויר חורפי וגשום למורת רוחנו. הצטיידנו במטריות, ביגוד חורפי ומעילי גשם דקים מניילון בנוסף לבגדים הקצרים והדקים יותר והתחלנו להתפלל את תפילת השמש. לשמחתנו, בדיעבד, מרבית זמן הטיול זה עבד לנו היטב ורוב הזמן הסתובבנו עם בגדים קצרים או ארוכים דקים והיה שמש או מעונן חלקית. לא שהגשם לא טרח לפגוש אותנו בטיול, אבל היה סולידי יחסית ..
הלכנו לאסוף את המזוודה, 2 הצ'ימידנים הגדולים ותיק הנעליים ואת השקית הלבנה הענקית... נו, זאת שהכנסנו לתוכה את כסא הבטיחות לרכב של עפרי ולא האמנו שהיא תשרוד את המסלול ישראל-שוויץ-פורטוגל. כבר בנתב"ג פתחנו בהימורים האם כסא הבטיחות (בנוי משני חלקים, בסיס וחלק נשלף שהוא כסא עם גג, כמו סל-קל) בעל הצורה המוזרה אכן יגיע ליעדו בליסבון ואם יגיע, האם יהיה בריא ושלם ויצליח לתפקד בטיול ... זה כאילו שלקחנו דוד שמש בינוני או עגלת ילדים מפורקת, סגרנו איך שהוא בשקית ושלחנו... אני (שתמיד הייתי סקפטי, עוד מילדותי) הימרתי שהשקית תיקרע באחד מהמסועים או בעגלות המשא והכסא על שני חלקיו יתפרק עוד בשלב ההעמסה בנתב"ג... הפסדתי, הכסא חזר בשלום בצורה מופלאה, אכן נפלאות הן דרכי ההעמסה בשדות התעופה .. אם שקית מרופטת (מילא בהלוך, בחזור היא כבר איבדה צביון אנושי ונראתה כמו שקית סופר שנקשרה בחוט וסיילוטייפ זול) הצליחה לעשות לבדה את הדרך מישראל דרך שוויץ לפורטוגל ומצאה שוב את דרכה מפורטוגל דרך גרמניה לישראל, הרי זו ההוכחה שניסים אכן קורים ...
בדרך, עוד בשטח מבנה הטרמינל (השדה לא גדול) הצטיידנו בכרטיס ההנחות Lisbon Card, המעניק הנחות וכניסה חינם למוזיאונים ואתרים רבים, כמו גם נסיעה חינם בכל סוגי התחבורה הציבורית ובהם המטרו, אוטובוסים, רכבת לסינטרה וכדומה (למעט כמה קווי חשמליות תיירותיים, כמו קו 28 לאלפמה). השתמשנו בזה היטב גם בטיול הקודם, כך שהיה ברור לנו שנרכוש את הכרטיס לשלושה ימים.. זה לא הוצאה זניחה, אבל בהחלט שווה. כרטיס לשלושה ימים לילד עד גיל 11 עולה 17 יורו ומגיל 11 ומעלה עולה 33.5 יורו לשלושה ימים. בקיצור, היינו צריכים 3 כרטיסי מבוגר (גם לעמרי) ושני כרטיסי ילד. סה"כ כ- 135 יורו.. לא מעט כסף, אבל הבחורה הנחמדה בדלפק לשכת התיירות שם אמרה לנו שזה בעצם מיותר ועדיף שנרכוש להם כל יום כרטיס תחבורה יומי מאחר ובמרבית המוזיאונים הכניסה עד גיל 14 היא בחינם ובאחרים, ממילא הכרטיס לא מכסה או מעניק הנחה זניחה.. את זה, דרך אגב, לא תמצאו באתר הרשמי שלהם וגם לא בפרק השאלות והתשובות ... השתכנענו ולקחנו רק שניים..
יצאנו ממבנה הטרמינל והגיע אחד מרגעי המבחן שלנו: איך מגיעים עם כל הציוד למלון?? בפעם הקודמת בזוג, בספטמבר 2006, כל שהיה צריך זה לעלות על אוטובוס/שאטל ההסעות שיצא מהנמל ואחרי 10 דקות כבר היינו ברחוב שמוביל למלון והמחיר אפסי ממש. הפעם ידענו שזה יהיה אחרת. האמת שביררתי מראש מול המלון ובמקומות אחרים וידעתי שהעלות של מיניואן עם נהג שיסיע אותנו באופן פרטי וישיר משדה התעופה למלון הינה 60 יורו. ידעתי גם שהמחיר של מונית משדה התעופה לעיר עצמה נע בטווח שבין 10 ל- 20 יורו ולאזור המלון שלנו סביב 12 עד 15 יורו למונית אחת.. אלה ואני החלטנו שניקח שתי מוניות (30 יורו) כי זה יוצא חצי משאטל פרטי במיניואן...
איך שיוצאים מהטרמינל, יש תור מסודר למוניות ולידו תחנת האוטובוס.. עובדים שם מסודר, מהיר ויעיל והתור רץ מהר. בתור לאוטובוס המון חבר'ה צעירים ולא צעירים עם תרמילים או טרולים ובתור למוניות אנשים יותר מבוגרים או אנשים עם ציוד חריג (גלשן למשל..). כולם בתור למוניות שקטים ומנומסים ואז הגענו... עכשיו, התור הוא כמו בקופות כלומר בין ברזלים ואנחנו עם המזוודות, הטיולון, השקית הלבנה הענקית והילדים... מיד כולם בהו בנו.. בדיעבד, הבנו שבפורטוגל, בטח בערים, המשפחות הרבה יותר קטנות והנה הגיעה חמולה רועשת. הרגשתי כמו ראש שבט בדואי שהגיע לביקור בעיר הגדולה עם מטלטליו והגמל בשקית לבנה. הסתכלתי על המוניות, על הנוסעים שרובם היו בזוגות ומיעוטם לבד.. לא נראו ילדים או טיולונים בסביבה... אמרתי לאלה, אין מצב שנהגי המוניות לא מתחמנים אותנו, זה מתבקש.. כתוב לנו על המצח: "אנחנו זוג עם ארבעה ילדים קטנים, מזוודות, טיולון ושקית לבנה, אין לנו ברירה, אנחנו שלכם, נשלם כל מחיר"... אלה אוהבת האדם הרגיעה אותי שהכל יהיה בסדר.
וכאן, הגיע הזמן להציג את ההפתעה הנעימה הראשונה של הטיול: נהג המונית הפורטוגלי. אין, אין עליהם... אני יודע שאני משוחד בעקבות הקריירה החדשה כנהג הסעות, אבל הם מדהימים: אדיבים, נעימים, חייכנים, יעילים וישרים!! מליסבון ועד פורטו, לא נתקלנו בנהג מונית תחמן או לא נחמד.. נעצר לידינו נהג, שאלנו כמה עולה? שאל כמה עולים? אמרנו 6 כולל תינוקת, אמר 16 יורו למונית כולל הכל .. אמרנו לו וצריך עוד מונית, אמר אין בעיות, המחיר זהה, אין תוספת מזוודות, אין תוספת טיולונים, כלום.. נסענו עם נהג נחמד ודובר אנגלית לא רעה (בהמשך הבנו שזה ממש לא טריוויאלי) מאחר ובתקופה שהיינו התנהלו קמפיינים לקראת הבחירות שם ושלטי החוצות היו מלאים במועמדות ומועמדים קשקשנו עם הנהג על פוליטיקה (איך לא, נהג מונית, לא? ) והגענו לאותה מסקנה אוניברסלית: אין אף מועמד ראוי, הם מבטיחים הרים וגבעות ובסוף מקבלים קדחת, במקרה הטוב. קשקשנו על טיולים לחו"ל, הנאות משפחתיות וכדומה..
טיפ חשוב: בכל פעם שהיינו בעיר גדולה ורצינו לדעת מה הדרך הכי מהירה והכי יעילה לצאת ממנה לכיוון שרצינו, פשוט עצרנו ליד נהג מונית ושאלנו, הם תמיד ענו ודייקו, באנגלית, בתנועות ידיים, בפורטוגזית שוטפת, תמיד סייעו וענו מכל הלב גם אם לא ידעו להשיב באנגלית... עבד תמיד.. אחלה שיטה, בעיקר בזכות הנחמדות שלהם. עליתי על זה במקרה כאשר ביום שבו יצאנו מליסבון לכיוון אבורה, שוחחתי עם נהג מונית שעמד בכניסה למלון והוא הסביר בכזו פשטות איך לצאת ממנה וצריך לראות את ליסבון כדי להבין על מה אני מדבר. היא ממש לא עיר נוחה לרכב פרטי..
בקיצור, רבע שעה מאוחר יותר כבר הגענו למלון הולידי אין קונטיננטל... היינו במלון הזה בפעם הקודמת והיה ברור לנו שנשוב אליו, סידרו לנו סוויטת אקזקיוטיב ואת הסלון שבסוויטה הסבו לחדר שינה לילדים עם 3 מיטות. בנוסף לסלון יש חדר שינה ענק עם עוד טלוויזיה ושולחן עבודה, חדר אמבטיה ובנפרד, חדר שירותים.. הילדים ישר רצו לעבור להתגורר שם.. כרגיל, סקירת החדר על ידי הילדים, חיסול בקבוקי המים והסודה והפירות שהמתינו לנו בחדר, פתיחת שתי הטלוויזיות, הפעלת כל מתגי החשמל, הדלקת כל מנורות הקיר והקריאה, התלהבות וסקרנות מיוחדת כלפי הבידה ובכללי, תחושת בית שם.. היה לנו גם אינטרנט חופשי כלול והרגשנו אחלה שם, וגם מחיר הסוויטה ללילה וארוחת בוקר היה מצוין במיוחד. זה שהסוויטה היתה מרווחת ועם הול ופינת הסבה וסלון וחדר שינה ואמבטיה אפשר לנו להתנהל שם בנוחות ובכיף ולא סתם שהינו שם 4 לילות... האמת שגם בפעם הקודמת קיבלנו את החדר הזה כך שאלה ואני ידענו למה לצפות..
התכנון שלנו לליסבון היה כדלקמן:ביום הראשון לבקר ברובע אלפמה העתיק והססגוני, גם אם משופע ותלול. היום השני הוקדש לאזור האקספו החדש יחסית (פארקו דה נאקוס). ביום השלישי תכננו לנסוע ברכבת לסינטרה והיום הרביעי הוקדש לרובע בלם. את בוקר היום החמישי לפני לקיחת הרכב השכור והיציאה מזרחה לאבורה הקדשנו לאריזה מחודשת של כל המזוודות והתיקים.
מאחר והיינו כבר בעבר מספר ימים בליסבון רצינו לגוון ולהיות גם באזורים ואתרים שטרם ביקרנו בהם. בקיצור, אחרי התרעננות קלה, יצאנו ברגל לכיוון תחנת המטרו הקרובה וכמו סוסים טובים, הרגליים זכרו את הדרך מסתבר.. בדרך, ראינו שוב את בתי הקפה וחנויות האוכל היפות והמפתות עם חלונות הראווה עמוסות המאפים, הלחמים והמאכלים, שבהם אנשים פשוט עוצרים, אוכלים משהו בעמידה בדרך כלל, שותים את הקפה (המדהים ומלא הארומה, אין, אין קפה יותר טוב. באמת. פשוט קפה עם אופי). הילדים התלהבו מהבניינים היפים ומהרחובות הרחבים, כמו גם מהשדרות הקטנות ומלאות העצים שבין הרחובות. לא צפוף ולא לחוץ, נעים. פשוט נעים.
ירדנו למטרו. לקח ל- GPS הנשי שלי בערך חמש דקות להתאפס על עצמו.. גילינו שהמפות שהיו לנו מלפני שלוש שנים כבר לא רלוונטיות כי נוספו תחנות וקווי מטרו חדשים והצטיידנו במפות חדשות שמחלקים בחינם... יש שם מערכת די מסודרת של קווי מטרו בצבעים שונים עם נקודות חפיפה ותחנות משותפות. מהרגע שהבנת את הפרינציפ זה לא מסובך (בתנאי שהבנת, כי יש כאלה שלא ממש הבינו, גם אחרי יומיים ... האמת שזה לא מסובך ויש שם מודיעין מסודר). הילדים מאוד התלהבו מהמטרו אך גם קצת חששו בהתחלה, מהמהירות ומהרעש שבה הרכבת נכנסת לתחנה. חילקנו את עצמנו לזוגות, ומי לפני מי ומי עם עפרי והטיולון.. הסברנו לילדים דבר פשוט: תמיד עולים ביחד, בדבוקה אחת, כשאלה או אני בסוף ובהתחלה, וכך גם יורדים במהירות וביחד. הקפדנו שייתנו ידיים ורק אלוהים יודע כמה חילופי זוגות (ידיים) חווינו במהלך הטיול עקב מריבות וסכסוכים ושגרה הרסנית ביחסים שבין הילדים. כל כמה דקות מריבה והחלפת בן/בת זוג ... והכי חשוב: הסברנו להם שאם חלילה, מסיבה כלשהי,מישהו נשאר מאחור. הוא פשוט יושב על הספסל היכן שנשאר ואנו נחזור בהקדם. אם חלילה, שניים עלו והיתר לא, קבענו שהם יורדים בתחנה הראשונה, היכן שלא תהיה... האמת שבמרבית המקרים גם לא הייתה צפיפות או לחץ גדול מדי ברציפים השונים ותמיד הפורטוגזים ניסו לסייע או לתת לנו לעלות ראשונים כאשר הבחינו בטיולון ובילדים.
ירדנו בתחנה לא רחוק מנהר הטז'ו, באזור כיכר קומרסיו (פרסה דה קומרסיו) וקשת הנצחון היפה שבקצה מדרחוב Rua Augusta הנעים. נתנו לעצמנו ולילדים לספוג את המראות היפים של ליסבון, את הקצב ואת הריחות שם (כן, לפעמים גם ריח ביוב הוא ריח לא רק ריחות הדגים או הסטייקים...או ריחות השיחים). בכלל, יש בליסבון משהו ויטאלי, אמיתי, חושני, העיר מעוררת לך את כל החושים לטוב ולרע. כבר כתבתי כאן בעבר שהיא לא קלאסית ונקיה ורגועה כמו בירות אירופה הקלאסית, יש שם גם עוני ודלות ואוכלוסיה קולנית, חמה ורעשנית, האנשים מסבירי פנים, הריחות והרחובות אמיתיים כאלה, קשה להסביר את התחושות. עיר אמיתית כזו, יפה ופראית. כיף להרגיש אותה דרך הרגליים. כשאתה נוסע בתחבורה הציבורית שם (מטרו, רכבות, אוטובוסים), זה מרגיש הרבה יותר קרוב אלינו, ההמולה, האותנטיות..יש שם בנייה מגוונת ושילוב של ארכיטקטורת מזרח ומערב והמון "מזכרות" מימי הפאר של פורטוגל בעבר הרחוק יותר.. ובערבים, כשיוצאים לבלות שם ברבעים האופנתיים שלהם עם הפאבים, המסעדות ובתי הקפה וכל הכיכרות. אי אפשר לשבוע מלישבואה ...
עצרנו לקנות ארטיקים, מצופים וטילונים בכל מיני טעמים שאין בארץ ומאז, כל הטיול הקפדנו מדי יום לנסות ולדגום ארטיקים ומצופים בדוכני הגלידות ובקיוסקים השונים. הלכנו לנו לאט, צופים בנהר הטז'ו הענק ובגשרים שעליו, הניבטים אלינו מרחוק. היעד היה מבצר סאו ג'ורג' ברובע אלפמה הצפוף והעתיק, שהוא למעשה הרובע היחיד בליסבון שנשאר עוד מימי הביניים ושרד את רעידת האדמה הקשה בשנת 1755. לקחנו את החשמלית הידועה אך נטולת התשוקה של קו 28 וטיפסנו לנו לכיוון אלפמה. הילדים התלהבו מקרון העץ הצהוב של החשמלית (Tram) הישנה, שחסכה לנו די הרבה עליות ברגל, ואני עליתי בכלל מאחור בגלל הטיולון. עצרנו לתצפית יפה בתצפית סנטה לוצ'יה ונחנו קצת. הילדים התחילו לזמר מזמורי רעב ואחרי מספר הנהונים מלאכותיים על התלהבותם מהנוף המקסים שנשקף מהמרפסת היפה בסנטה לוצ'יה, איתרנו מכולת מקומית ורכשנו מים ומספר מוצרי מזון וכמובן שתיה קרה לילדים (בקבוק מים מינרליים קר נמכר שם סביב 1.3 עד 1.5 יורו, כמו גם פחית או בקבוק קטן של אייס תה פצ'ה, שזה בטעם אפרסק, או לימאו, שזה אייס תה לימון. רק לשם השוואה, בהזדמנות הראשונה שהגענו לסופרמרקט גדול קנינו 6 שישיות של בקבוקי ליטר וחצי וכל שישיה עלתה כחצי יורו בלבד...).
התחלנו לטפס לכיוון מבצר סאו ג'ורג' ובינינו, יש שם וואחד טיפוס בסמטאות העקלקלות, המשופעות והציוריות של אלפמה... כמו במסע צבאי, מנשא הגב נשלף ועפרי עברה לאמא, עידו תפס את עמדת הטיולון ואבא ספק נשען ספק דוחף קדימה את הטיולון... עמרי ועמית מצאו דרך לשכך את העליות, הם פשוט היו עסוקים בלריב ולקטר.. האוכלוסייה נראית קשת יום ברובה ומאחר והם פשוט חיים שם, אז אין חוכמות, אין יותר מדי הצגות לתיירים או משהו כזה, הכל אותנטי ואמיתי, כולל הכביסה המתנפנפת מעל הסמטאות, האנשים, הבתים וכל מה שביניהם... גם הפעם נהנינו לטייל באלפמה, לקחת את הזמן ולשוטט בין הככרות והסמטאות הקטנות או לשבת על אחת ממרפסות הנוף היפות המשקיפות על הנהר ועל צריחי הכנסיות והגגות האדומים והצפופים של הרובע. עלינו למבצר ג'ורג' הקדוש כדי ליהנות מיופיו ומתצפיות הנוף היפות של קסטלו סאו ג'ורג' (מבצר ג'ורג' הקדוש) על ליסבון, גבעותיה ורבעיה. בקופה של המבצר ציינתי את גילאי הילדים, אמר לי שצריך לשלם 3 יורו למבוגר אחרי הנחה ושגם עמרי משלם כמו מבוגר, ציינתי שהבנתי שילד עד גיל 14 לא משלם, אז הוא ענה לי שהוא כן צריך לשלם, אבל רק 50%... סגרנו עסקה.. 7.5 יורו וכולנו בפנים. המבצר גדול והחומות מרשימות ויש נוף מדהים מהכיוונים השונים שלו. בפנים יש גם קצת ירוק וצל של עצים.. הבנות מקדימה, הבנים כרגיל מפגרים... מאחור.. אין הרבה אנשים שם, רגוע ושליו, לא ממהרים לשום מקום. כשנכנסנו לתוך החצר הפנימית של המבצר ובה מספר מבנים וחללים בנויים עם קשתות, מדרגות וחומות פנימיות שניתן לטפס עליהן (וטפוס טיפסנו..), שמענו פתאום מוזיקה מדהימה של גיטרה קלאסית מוגברת עם מגבר והאקוסטיקה שם מדהימה.. לפני שלוש שנים היה שם חלילן והפעם הגיטריסט הפליא במנגינותיו ובקטעי הגיטרה הוירטואוזיים שלו. היה משהו קסום באוויר.. בשילוב של נוף עוצר נשימה, מוזיקה מדהימה ואוירה רגועה פשוט השרה עלינו מין רוגע וחיוך דבילי על הפנים. ישבתי מוקסם על כמה אבנים, הקשבתי למוזיקה, התמכרתי לה ולמקצבים הספרדיים והקטעים הקלאסיים שלו והבחנתי בעמרי ועידו מטפסים על החומות ומחפשים את הבנות..
אחרי כשעה וחצי של שיטוט מהנה במבצר (כולל הנקה והחתלה) ירדנו להמשיך לשוטט בסמטאות אלפמה. ידענו שבערב הראשון שלנו בליסבון יש רק מקום אחד שנאכל בו: מסעדת "פטאו 13" המופלאה שבה אכלנו פעמיים בביקורנו הראשון וזכר טעם הסטייקים עדיין גורם לנו לרייר באופן לא רצוני.. ירדנו לחלק התחתון של אלפמה בניסיון למצוא את הכניסה הנכונה שממנה יצאה הסמטא שמובילה למסעדה. ידענו שלמרות שיש לנו את שם הרחוב, אין כמו מראה עיניים בכל הסמטאות של הרובע הצפוף הזה... הסתבר לנו שיצאנו קצת רחוק מדי ונאלצנו ללכת די הרבה ברגל והילדים וגם אנחנו כבר היינו שפוכים עד שלפתע נשמעה הצעקה: "יבשה, יבשה".. סליחה, הכונה היתה ל"הנה הכיכר והסמטא הנכונה" .. זכרנו לא רק את הבניינים והחנויות שמסביב ומהרגע שאותר הפתח הנכון, תוך חמש דקות כבר ישבנו בפטאו 13. מדובר במסעדה מצוינת של בשרים, דגים ופירות ים, פשוטה, טעימה מאוד ולא יקרה. למעשה, המטבח נמצא בתוך מבנה ואילו כל השולחנות נמצאים תחת עצים מוארים בפינה קטנה ויפה של אלפמה. נעים שם מאוד ולא יומרני. בחוץ גם שני מקררים מלאים בדגים ופירות ים. איך שהתיישבנו והמלצר הגיע, אמרנו לו שאנחנו מחפשים אותם כבר שלוש שנים ועוד חצי שעה, חייך במין מבט של "מה אתם רוצים מהחיים שלי? עוד פעם תיירים נודניקים, תנו לסיים משמרת, אני מהבוקר על הרגליים..." . התכוון להגיש קוורטו לשולחן ("כיסוי שולחן", בדרך כלל כולל קצת לחם, זיתים ולעיתים חמאה או ממרח סרדינים ועל זה מחייבים בין יורו וחצי לשני יורו וחצי לכל סועד, תלוי בסגנון המסעדה) ובנימוס, אמרנו, לא תודה. אמרנו לו שבאנו בגלל הסטייקים שלהם ושניגש לעיקר, לא לפני שנאכל גם ממרק הדגים המצוין שלהם...
לקחנו גם בקבוק יין שהמליץ עליו (ככלל, מחירי היינות מאוד זולים בפורטוגל ולכל חובבי היין זו באמת חגיגה אמיתית. בקבוקים במסעדות שם נמכרים בדרך כלל במחירים הרבה פחות יקרים ממחירי בקבוקי יין בסופרמרקטים בארץ, הרבה פחות. מרק הדגים היה מצוין וכנ"ל גם המלצר שהיה ידידותי אחרי שקלט שאין זו הפעם הראשונה שלנו שם. הפורטוגלים מגישים בדרך כלל את הסטייקים עם תוספות של אורז וקצת פירה או צ'יפס, פלחי תפוז ולעיתים גם ירקות כבושים.. הסתכלתי על עמרי, הסתכלתי על הצלחת שלו וראיתי שאין כבר סטייק.. לעומת זאת, על פניו חיוך של חתול שמן ומדושן .. איך שנהנינו מהאוכל שם, מפשטות האווירה, מהיין המקומי המצוין (שהיה שייך למיטב זכרוני לזן הגדל בעמק המיניו, כפי שהמלצר הסביר לנו), מלראות את הילדים שבעים ומרוצים, מלקלוט שהנה, אנחנו שוב בליסבון והקסם עדיין כאן, במלוא עוצמתו.. פתאום קלטתי שרק יומיים לפני כן סיימתי לצום את צום יום הכיפורים והנה, פחות מ- 48 שעות אחרי אנחנו בטיול בפורטוגל. היה ערב קסום וכולנו היינו מבסוטים.
הארוחה, דרך אגב, עלתה לנו 65 יורו לפני טיפ וזה עבור 5 סטייקים, 4 מנות מרק, סלט, בקבוק יין גדול (שחוסל במהלך הארוחה) ושתיה קלה לילדים... כמה ארוחה כזו היתה עולה בארץ, מיותר לחשב... הבטחנו למלצר ולבעלי במקום ששוחחו איתנו כי נחזור אליהם שוב במהלך שהותנו בליסבון. בצאתנו, המלצר אמר לנו שנשתדל לחזור לפני יום ראשון כי ביום ראשון הם סוגרים (ביום שני,05.10.09, חגגו בפורטוגל את יום העצמאות ושם, להבדיל מישראל, בעלי מסעדות רבות פשוט סוגרים את המסעדה ויוצאים לחגוג. כנראה שהם עשו "גשר" ביום ראשון). הודינו לו.
שבנו למלון עייפים אך מרוצים והילדים לא ויתרו על אמבטיות קצף ארוכות .. . הספקנו את רוב מה שתכננו לעצמנו ליום הראשון. בעצם, הספקנו הכל, למעט ביקור בקתדרלה באלפמה שהחלטנו לוותר עליה ולצפות בה מהחוץ, ידענו שעוד קתדרלות רבות צפויות לנו בהמשך הדרך...
