שבת בליסבון - היום קצר והמלאכה מרובה
אנו לא משכימי קום. יוצאים מהחדר בד"כ לקראת חצות היום ושבים אליו בד"כ בדקה לחצות, רק ללא הסקסופון הנהדר של דקסטר גורדון. זה עבר בתורשה לילדים וגם הם אוהבים ונהנים יותר לפעול במשמרת שניה ולא מוקדם בבוקר. מתחילים להתעורר בתשע ולחשוב במה נתמקד, לרשותנו יום אחד ולמרות שזו פעם שלישית עבורנו  ושניה לילדים, ליסבון עדיין ממתינה עדויה בפניניה והפתעותיה. רצינו לצפות בשתי פנינים שטרם ראינו ופנינה אחת שראינו מבפנים והילדים רק מבחוץ: החלטנו לבקר במגדל בלם (Torre de Belem) המרשים מאחר ובאוקטובר כשהגענו היה כבר סגור והם ראו אותו מבחוץ (אנו ביקרנו שם ב-2006), נבקר במוזיאון המריונטות (Museu da Marioneta) שבו טרם היינו ונראה לנו מתאים מאוד (גם) לילדים ונבקר באחת מהפנינים היותר מעניינות וידועות של ליסבון שטרם ביקרנו בה למרות שבמצטבר כבר היינו בעיר 8 ימים בשני הטיולים הקודמים. כוונתי למוזיאון גולבנקיאן (Calouste Gulbenkian Museum) המדהים ובו אוספי אמנות מרהיבים ומרתקים של יצירות מהתקופות העתיקות (מצרית, רומית, יוונית), יצירות וחפצי אמנות ודקורציה מאירופה ומהמזרח הרחוק והקרוב. המוזיאון ממוקם כ- 5 דקות הליכה מהמלון. בטיול הזוגי הראשון היה כל כך הרבה מה לראות ולעשות והסתדרנו בלעדיו, בטיול השני עם הילדים התמקדנו באתרים, אטרקציות ומוזיאונים המתאימים יותר לילדים והפעם, החלטנו שהגיע זמן הגולבנקיאן. קבענו שאם יוותר זמן, נקפוץ לרכבל בפארקו-דאס נאצ'וס על גדות הטז'ו, אותו רכבל שבטיול הקודם הצלחנו פעמיים לראותו נסגר מול עינינו הכלות, והתכוונו גם הפעם לנסות ולא להספיק כדי  שיהיה לנו "תירוץ" נבון לשוב לליסבון... 

אוכל, קדימה אוכל
נכנסים בעשר לחדר אוכל, מנהלת המשמרת המבוגרת מחייכת בנימוס מלונאי טיפוסי ומובילה  אותנו  לשולחן, מסתכלת על היפה, בוחנת את החיה, מחייכת לילדים, רואים לה בעיניים שמשהו רץ אצלה בזכרון והופ, נפל האסימון. חיוך ענק ואמיתי, חיבוק גדול לילדים, התרגשות בקולה, "ממה מיה, הייתם כאן לפני כמה חודשים" והיא מצביעה על השולחן שבו ישבנו מדי בוקר, "איך התינוקת גדלה ואיך הילד הגדול גבה ואיזה יופי לראות אתכם". הרגשנו בבית, הרגשה נהדרת לשוב ולגלות שזוכרים אותך והיחס הוא בהתאם. למחרת בבוקר קרה תהליך זהה עם אחד המלצרים שגם היה בפעם הקודמת וישר זיהה וניגש מחייך ונרגש לכבוד המפגש המחודש. מתיישבים לאכול ומיד קמים ומתחילים לעבוד. בכל זאת, ארוחת בוקר עם 4 ילדים זו לא ארוחת בוקר זוגית אלא חלוקת עבודה זוגית. לא נותנים לך אפילו להתענג על הקפה של הבוקר, אבא פה, אמא שם, אבא ואמא שם, הילדים פה, האוכל שם, שולחן, כסא, אוכל על הרצפה, מרימים ומנקים, פעם בכמה דקות ההורים גם קצת אוכלים, כל שתי דקות הילדים יוצאים לעוד סיבוב טעימות ושבים עם משהו חדש בצלחת. לזכותם יאמר שבסך הכל, נרשם שיפור ניכר בהתנהגותם ובהתנהלותם בחדר האוכל והפעם לא נרשמה מנוסה חפוזה ובהולה של יתר האורחים ביתר השולחנות. כנראה שהרעב מליל אמש גבה את מחירו בתחום ההפרעה לסדר הציבורי והם ישבו ואכלו יפה. בארוחת הבוקר יש כל מיני מאפים מתוקים לצד הלחמים שחבל על הזמן וגבינת הריקוטה המדהימה וכל מיני סוגי גבינות ומגוון נקניקים והכי הכי כיף? אחרי שנים של הנדסת מזון גנטית אתה זוכה שוב לאכול אבטיח אדום, טעים, עסיסי ואמיתי, אבטיח כמו של פעם עם טעם מתוק וגרעינים קטנים וגם מלון מדהים, טעים, מתוק וטרי ואתה קולט שאולי אנחנו, בישראל, חזקים בשכפול והרכבת זני פירות וירקות שונים אבל בדרך שכחנו שפעם היה להם גם טעם. מעבר לזה, ארוחת בוקר רגילה של בית מלון 4 כוכבים אם כי מגוון המיצים כולל מיץ פירות היער ראוי לציון וכמובן הקפה ושוב, הגבינות והמאפים וכן, יש גם ירקות ובעיקר עגבניות. אבטיח, מיץ עגבניות, הרבה אדום על הבוקר... עולים לחדר לנוח קצת. בכל זאת, ארוחת בוקר, עבדנו קשה. 11 וחצי בבוקר, שתי הטלוויזיות פתוחות, אחת על מוזיקה, אחת סתם מפריעה ברקע, עידו על ה-
PSP, עמרי עם הלפטופ, עמית מזפזפת בשלט והם עסוקים בחלוקת משאבים מי יהיה עם מה ומתי, עפרי עסוקה בלנסות ולבדוק את עמידות הדברים שבחדר, מהנדסת. הרגשתי ממש כמו עוד בוקר של יום חופש טיפוסי עם ארבעתם בבית. ליסבון, נס ציונה. מבחינתם, זו רק התפאורה שמתחלפת אך המהות ברורה, מתחילים לריב מי יהיה לפני מי ומי הבא בתור. יופי, זה אומר שהם אכלו בסדר ויש להם כוח. שולפים מעמרי את הלפטופ ותוך כמה דקות רושמים על דף את הכתובות ושעות הפעילות המדויקות של המקומות. מודיע לילדים שיש להם עוד חצי שעה לריב כי ב-12 אנו בחוץ. מאחר וגולבנקיאן קרוב למלון בהליכה רגלית ומוזיאון המריונטות סגור בין אחת לשתיים, החלטנו שנתחיל מגולבנקיאן, משם ניקח חשמלית למוזיאון המריונטות ומשם חשמלית או אוטובוס למגדל בלם, כאשר הכניסה האחרונה למגדל בלם היא בשש והמקום פתוח עד שש וחצי. בודקים מחירים ומגיעים למסקנה הברורה כי בניגוד לפעמיים הקודמות שבהם כרטיס ההטבות המצוין "ליסבון קארד" השתלם וחסך לנו הרבה כסף, הפעם לא רק שאין כל חסכון, נהפוך הוא, עלות הרכישה  לא תכוסה ונשלם עשרות יורו לשווא. זאת, בשל העובדה שבמוזיאונים שתכננו לבקר היום, ילדים עד גיל 14 אינם משלמים ממילא או שהכניסה הינה רק בהנחה ולא בחינם לגמרי. חייבים כל פעם לבדוק זאת שוב ושוב באופן נקודתי בהתאם לתוכניות הביקור. בשורה התחתונה, ראינו שעדיף לרכוש כרטיסי נסיעה יומיים לכולנו וכרטיסי כניסה לאתרים.

לריב או לא לריב? זאת השאלה...
בשעה 12 יוצאים מהמלון לכיוון מוזיאון גולבנקיאן שאמור להיות סמוך למלון. עוברים ליד דסק הקבלה בלובי. "שנשאל את פקידת הקבלה איך מגיעים לגולבי?" אני שואל את אלה והיא: "אין צורך, אני יודעת בדיוק היכן זה, ראיתי במפה של ליסבון שיש לנו, זה שניים-שלושה רחובות מהמלון. "אבל אולי יש איזו דרך קיצור שהם מכירים או טיפ אחר?", אני מקשה והיא אומרת, "אתה רוצה, תשאל, אני לא שואלת". גם אני לא שאלתי.... שבת בבוקר יום יפה, אבא מת לעוד כוס קפה, הרחובות די ריקים למעט פקחית חניה חרוצה מדי שמטרידה מכוניות חונות ועייפות. אחרי שלוש דקות רואים את תחנת הרכבת אנטרקמפוס הסמוכה למלון. אלה קולטת שמשהו לא בסדר בכיוונים, הילדים מקטרים שחם להם, הם רעבים ועייפים מההליכה ובכלל, מה עם ארטיקים? הם כבר ערים 3 שעות והולכים 3 דקות וטרם אכלו ארטיק. רואים את בניין המשרדים של חברת האינטרנט הפורטוגלית, מקיפים אותו ואז חוזרים לכיוון המלון. אלה אומרת, זה בכיוון ההפוך, יצאנו ימינה, שמאלה וימינה והיה צריך שמאלה, שמאלה וימינה. הפוך? בכיוון ההפוך? זה הספיק לי כמובן כדי לפרוק קצת אגרסיות על הבוקר: "את רואה??? אם היית שואלת בקבלה לפני שיצאנו, היינו חוסכים את התעמלות הבוקר".. בינינו, זו היתה הליכה קלילה ואיטית של לא יותר מחמש דקות, אבל למה להרוס הזדמנות לריב טוב על הבוקר ולגלות, אחת ולתמיד, האם יום שבת אכן ייחשב רשמית כיומו השני של הטיול ואז מחובתנו, כבני זוגי אוהבים וכהורים אחראים, לריב לאורך כל היום, להביא לידי מיצוי מרבי את "תסמונת היום השני" שלנו ולהמשיך וליהנות מהטיול ביתר הימים ללא מריבות כמעט. מאידך, אם שבת לא ייחשב כיום הטיול השני אלא היום הראשון בפועל מאחר ואמש היינו רק שעה בלילה בליסבון לפני השינה, הרי שאין טעם לריב על הבוקר... היה צריך להחליט כאן ועכשיו מה קורה ולכן, מתוך אחריות אישית ובגרות נפשית נאלצתי לעשות את הצעד הראשון ולעקוץ את אלה. לא שחלילה נהניתי מזה, נהניתי מאוד אפילו... נזכרתי איך אמש, רגע לפני השינה, כשהתחבטתי והתלבטתי בקול רם מה ייחשב רשמית ל"יום הטיול השני" שלנו, היא סירבה לשתף עמי פעולה, רטנה שהערתי אותה לשם כך ואמרה שבבוקר נחליט. הנה, הגיע הבוקר... אלה מסתובבת אליי, עדיין רגועה ובעיניה היפות שמץ של אופטימיות זהירה, מקווה ש"הגאון" לא חותר לאן שהיא חושדת שהוא חותר..."אם רצית, יכולת לשאול לבד" היא עונה בנועם חריג ואני מתריס, "אבל ביקשתי ממך לשאול, לא זכרתי בעל-פה את שם המוזיאון ובכלל, כשהם משלבים מילים והסברים מהירים בפורטוגזית שוטפת, את תמיד מבינה במהירות למה הם מתכוונים. היית צריכה לשאול אותם את, סתם התעקשת...". "לא טוב לך, קח תנווט לבד", אלה אמרה ועל עיניה השתלטה המציאות המפוכחת. המשכנו במסענו הקליל, הילדים מבסוטים, מריחים מריבה שלאחריה תגיע הפסקת אש זמנית ומבינים שהארטיקים קרובים יותר מתמיד, לצינון העניינים. הם מתחילים להמר ולקחת זמנים ואני לא מוכן לתת להם את הכיף: "את יודעת מה, את צודקת. חוץ מזה, לא הלכנו הרבה והורדנו קצת ממה שאכלנו, לא נורא. רק בריאות הרווחנו". הילדים מתבאסים משהו. אנו חוזרים ועוברים ליד הכניסה למלון, הילדים מקטרים שכבר היינו כאן ואולי נחזור לחדר, טיילנו מספיק (7 דקות לכל היותר). זה חזק ממני, אני מודה. "שניכנס לשאול שניה בקבלה היכן המוזיאון?". בינגו, יש ניצוץ, הפיוז שלה נדלק ואני מוסיף אש למדורה "תגידי, לפני שחוזרים לעניין המוזיאון", אני מחייך, "אני חייב לדעת משהו: היום זה היום השני שבו אנו אמורים לריב כל הזמן או שזה רק היום הראשון? שנדע איך להיערך, מה דעתך?". היא מסתובבת אליי ומסננת בשקט, "אתה תחליט, אתה תחליט אם היום זה היום השני או לא, אתה תחליט אם נריב כל היום או לא", אני מבחין בעיניה הרושפות מביטות בי ויוקדות, "זה תלוי בך ורק בך איך ייראה היום ואם נריב כל היום". עפרי בלמה בפתאומיות את הטיולון, מונית נעצרה ליד בחריקת בלמים, שתי עובדות מהסניף הסמוך של פיצה האט שעמדו וריכלו בצד השתתקו לפתע, היתה דממה בסמטא המובילה למלון, כולם הביטו בי במתח והמתינו למוצא פי... "נראה לך? שאני אחליט? מספיק החלטות לקחתי ביומיים האחרונים. זו החלטה זוגית. את יודעת מה? על הפרינציפ, אין ריב. אני לא רב איתך עד שלא יהיה ריב אמיתי, הדדי, הוגן ודו-צדדי". הדממה הופרה, אפילו עפרי התבאסה ממני וצעקה לי: "אטיק, אטיק", הילדים המשיכו לקטר ושתי העובדות הביטו בי בבוז מהול רחמים: עוד גבר שלא מסוגל לקבל החלטה לבד ולהיות עצמאי. נהג המונית סינן משהו לא ברור ונסע לדרכו. היה חם בליסבון באותו בוקר. אלה הראתה לנו במפה והסבירה שבליסבון יש שני בתי מלון קרובים של הולידי אין, זה שאנו תמיד שוהים בו ונקרא "הולידי אין קונטיננטל ליסבון" ועוד מלון שנקרא "הולידי אין ליסבון" והמרחק ביניהם הינו כק"מ לערך. היא ראתה במפה את מלון הולידי אין באזור שבו אנו נמצאים וקרוב אליו את מוזיאון גולבנקיאן ומצאה את הדרך ביניהם בקלות. לאחר 3 דקות הליכה, היא קלטה שאין התאמה בין סדר ההליכה שהלכנו לבין שמות הרחובות ולכן, חזרנו ובדרך כשראינו את שני שלטי ההכוונה (שמאלה או ישר) לשני המלונות השונים של הולידי אין היא הבינה ישר את מקור הטעות. הסתבר, משום מה, שבמפה הופיע רק מלון הולידי אין השני בעוד שמלון הולידי אין קונטיננטל שבו שהינו, כלל לא הופיע במפה וזה היה מקור הטעות. האמת שזה באמת לא היה סיפור רציני וההליכה היתה קצרה כי GPSELLA קלטה במהירות שאין התאמה. כשחזרנו למלון ראינו עד כמה המוזיאון קרוב, 5 דקות הליכה לצד השני (שמאלה במקום ימינה) והגענו למזגן גולבנקיאן,  סליחה למוזיאון גולבנקיאן. רגע לפני המוזיאון והמזגן, בשדרה ירוקה ונעימה על הספסל חגגנו את הארטיק הראשון בליסבון... ולמה אני אומר חגיגה? בפורטוגל נתקלנו בהמון טעמים של ארטיקים ומצופים שלא נתקלנו בארץ, ארטיק בטעם עוגת גבינה, ארטיק סורבה אננס מדהים, ארטיק בטעם גבינת לימון, כל מיני פירולו ומגנומים בטעמים וציפויים מפתיעים וטעימים. בהחלט מרענן וטעים...

מוזיאון גולבנקיאן
הגענו למוזיאון. קצת רקע: קאלוסטה סארקיס גולבנקיאן נולד במאה ה- 19 בטורקיה למשפחה ממוצא ארמני והפך לאיל נפט ואיל הון עשיר, שאהב והעריך אמנות והיו לו אוספי אמנות מדהימים. הוא הגיע לפורטוגל בשנת 1942 בזמן מלחמת העולם השניה ועד יום מותו בשנת 1955 הוא חי בליסבון. כחלק מצוואתו, הוקם המוזיאון בשנת 1969 ויש בו למעלה מ- 6,000 פריטי אמנות מתקופות שונות ומאזורים שונים בעולם. מוזיאון גולבנקיאן הינו בעל עיצוב ארכיטקטוני מרשים והכי מדהים? הוא ממוקם בלב פארק ירוק שבחזית רואים רק את קצה קצהו, הפארק ובו אגמון קטן ויובלי מים ומדשאות ופינות חמד רבות ממוקם מאחורי המוזיאון וראינו המון ליסבוניים מקומיים, משפחות, זוגות ויחידים שבאו לבלות את בוקר שבת בפארק. הולכים לקנות כרטיסים, 4 יורו לכל מבוגר, 2 יורו לעמרי כי הוא מעל 14 ושלושת האחרים בחינם... 10 יורו לכולנו, בכלל לא נורא, בטח ביחס לתמורה שנקבל בתוך ומחוץ למוזיאון, בתצוגות ובגנים. גם בטיול הזה וגם בקודם שמנו לב שהיו מקרים שבהם החבר'ה בכניסות למוזיאונים ואתרים נוטים לא פעם לקולא ולא לחומרא, להלל ולא לשמאי. כלומר, אם הכניסה היא מגיל 14 ומעלה והוא בן 14, לא חייבו בכרטיס. סיירנו במוזיאון כשעה וחצי עד שעתיים והיה בהחלט מרתק, בעיקר לנו ההורים, וזה בסדר, לקחנו בחשבון שאת הילדים זה פחות יעניין אבל זה טיול גם שלנו וגם לנו בא ליהנות. בהתחלה הילדים מאוד התעניינו מפריטי האמנות העתיקים ממצרים, יוון ורומא העתיקה, אח"כ הם רק התעניינו, בהמשך הם שיחקו אותה מתעניינים ואז הם התעניינו יותר בלריב בינם לבין עצמם. מזל שהיו שומרים במוזיאון, הם נאלצו לריב בצורה עדינה, תרבותית ואמנותית. המוזיאון בהחלט מרשים והתצוגות מעניינות ויפות ויש הסברים באנגלית ולצד הפסלים והתמונות יש שטיחים ופרטי ריהוט וחפצים שונים ותכשיטים ואגרטלים וחפצי נוי מהמזרח הרחוק ומאזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי מתקופות שונות. מאוד אהבנו את הביקור במוזיאון, הגיוון, הזרימה שלו. מקום שהעין והמוח נהנים כל העת. לאחר מכן יצאנו לטיול בגנים הקסומים שמאחורי המוזיאון ושם בילינו עוד כחצי שעה בשוטטות איטית ומהנה בין פלגי המים לדשאים ולצפיה בדגים שהיו שם והברווזים שבאגמון הקטן ובכלל, ליהנות מ"אי ירוק", שליו ופסטורלי בלב ליסבון... ראינו זוגות ומשפחות שרועים על הדשא או עורכים פיקניק קליל והחלטנו שבפעם הבאה בליסבון, נשוב ונקדיש יותר זמן "סתם" לבילוי בגנים של המוזיאון (אגב, הכניסה לגנים בחינם ויש גישה גם מרחובות סמוכים). בהתייעצות משותפת הענקנו למקום את הציון המרבי: 10! בשל שילוב המבנה והגנים, התצוגות שבפנים והמדשאות והירוק שבחוץ.. כשביקרנו שם הבנו מדוע המקום נחשב, בצדק, לאחת מהפנינים של ליסבון. יש משהו מענג בגילוי מקומות ואתרים חדשים במקום שכבר ביקרתם בו בעבר וכך הרגשנו לגבי גולבנקיאן. לבטח נשוב לשם, כעת, כשגילינו אוצר מסתתר 100 מטר ממלוננו.

בדרך אל, בדרך מ...
כשיצאנו מהמוזיאון ומהגנים השעה היתה כבר שעת צהריים. עצרנו בפסטרליה סמוכה להצטייד בדברי מאפה ובשתיה. עוצרים, אוכלים ושותים. המאפים שלהם כל כך טעימים ותמיד מפתיעים, כל מיני מילויים. יש את המתוקים "הרגילים" עם מילוי בצק עלים או קרם גבינה מתוקה וכאלה עם תפוח עץ ודלעת ומאפה עם קינמון. יש כאלה במילויים קצת יותר בשרניים: עם מילוי בשר או עוף, שרימפסים, בקר, דגים וכדומה. מאפים ממולאים, לכל הטעמים ולכל הגילאים, רק תאכל... אנחנו התמקדנו הפעם בגזרת המתוקים. השעה היתה כבר שלוש וחצי ולאחר הפסקת אוכל ושתיה ורכישת בקבוקי מים קרים וגדולים לדרך בנוסף למה ששתינו שם, ירדנו לתחתית, אלה התעדכנה במהירות לגבי חידושים במסלולים, אני אפילו לא טרחתי, סמכתי. עמית, הבת של אמא שלה התגלתה אף היא כבעלת אוריינטציה מרשימה וקליטה מהירה של מפות וישר הפגינה התמצאות בין התחנות והקווים השונים של הרכבת התחתית המסומנים שם בצבעים שונים, הבנים כהרגלם היו עסוקים בזוטות שטותיות. רכשנו 5 כרטיסי נסיעה יומיים (4.2 יורו לכרטיס) המאפשרים נסיעה ללא הגבלה במשך 24 שעות במטרו, באוטובוסים, בחשמליות ובמעליות המפורסמות של ליסבון, שבהן עלינו מרובע לרובע בטיול הקודם. נסענו בתחתית לאן שנסענו וירדנו היכן שירדנו ומשם תכננו לקחת אוטובוס או חשמלית לכיוון מוזיאון המריונטות. יורדים בתחנה ליד גדת הטז'ו, הכל רחב ויפה בעיניים, הילדים מזהים ששם ביקרנו ביומנו הראשון בליסבון איתם, בטיול הקודם, התרשמתי מהזכרון שלהם... הולכים קצת ברגל, בהחלט סיבה טובה לעוד הפסקת ארטיקים ושתיה ואז מגיעים לתחנה ששם אמורה לעצור החשמלית הרלוונטית עבורנו, רחוב אפרורי וסתמי, לא ממש נקי וחם בחוץ, ממתינים וממתינים והזמן נוקף, מדובר בהליכה של כעשרים דקות ברגל וחם ובהחלט עדיף לעשות זאת בנסיעה אבל אנחנו בתחנה ועוברים מדי פעם אוטובוסים לא רלוונטיים. עפרי רוצה לרדת מהטיולון אבל מסרבת לנעול את סנדליה הוורודים והחדשים ואני מסרב שהיא תסתובב על המדרכה המלוכלכת כשהיא יחפה, אנחנו מתחילים לריב ומאחר והיא רק בת כשנה וחצי, אני די מהר ממצה את טיעוניי והיא פונה לאלה ואמרת לה "אבא, נו, נו, נו. לעלות, לעלות". אצלה, לעלות ולרדת זה אותו דבר היא ניצחה ואלה לקחה אותה לידיים כפתרון של פשרה עד להסדר הקבע. ממשיכים לחכות, אני מציע שאולי נלך ברגל, כשמגיע אוטובוס אני מתחיל לנג'ס שאולי נשאל את הנהגים האם אכן הקו הרלוונטי אכן עדיין אקטואלי, אלה מתחילה להתעצבן על חוסר הסבלנות והאמונה שלי ומפנה אותי לשוחח עם הנהגים בעצמי, כאוות נפשי, אני מתחיל להתעצבן על איבוד הזמן ורואה איך אנחנו עומדים לפספס את מגדל בלם, תקרית אש מקומית שניה נרשמת בינינו ואני מתחיל לקבל את הרושם שגם ללא הכרזה רשמית, דה פקטו, אין ספק שזה הולך להיות "היום השני" של הטיול, הילדים מקטרים שחם להם והם עייפים וכמובן, שוב רעבים. היינו שם כעשר דקות ואולי רבע שעה וכלום לא קרה, עברו שני אוטובוסים מקווים אחרים, עפרי ואני השלמנו והיא היתה אצלי עכשיו, במיניבוס השלישי גם אלה נשברה ועיכבה את האוטובוס כדי שנשוחח עם הנהגת. הנהגת עוצרת ולשאלתנו, עונה שלמרות שמספר הקו רשום על התחנה, היום החשמלית איננה עוברת שם. מסתבר שלפעמים, גם הגברים צודקים, גם לגברים אינטואיציות נשיות מפותחות ותחושות בטן טובות. מסתכל על אלה במבט של "אמרתי לך" והיא מחזירה לי מבט של "OK, הבנתי. ככה? חכה...". שנינו חוזרים לנהגת , שואלים אותה באנגלית אם היא יודעת איזה קו מגיע למוזיאון המריונטות, היא שואלת את הנוסעים בפורטוגזית מי יודע היכן ומה זה מוזיאון המריונטות, לשמחתנו נמצא צדיק שענה לה ואז התברר שאם ניסע איתה שתי תחנות זה יקדם אותנו בעניין... עלינו, העמסנו את עצמנו ואת הטיולון כדי לרדת חמש דקות מאוחר יותר בפינה של שני רחובות (עם העליות והירידות של רחובות ליסבון, חמש דקות נסיעה חוסכות הרבה הליכה). יורדים, הילדים יושבים בספסל מוצל ואנחנו מנסים להתאפס כי לא תמיד כל שמות הרחובות מופיעים במפות, אלה מתחילה לחפש את השמש ואת הכיוונים, אני מתחיל לחפש את המקומיים, נכנס למכולת מקומית, שואל שתי צעירות מקומיות ממוצא הודי והן מנסות לענות, קורא לאלה עם המפה רק כדי לגלות שבעוד שאלה יודעת בדיוק היכן אנחנו נמצאים במפה ובשטח, שתי הבנות לא הצליחו למצוא את עצמן בכלל במפה.. אני מודה להן בחום על הרצון לסייע , אלה "מודה" לי בחום על חוסר האמון, אני מודה לי (לא לה) שהיא צודקת ואנו חוזרים לרחוב, אלה אומרת לי, זה הכיוון ומצביעה על מעבר עם עשרות מדרגות רחבות ממולנו, עולים עם הטיולון ומגיעים לכביש די רחב שמשמאלו רואים שהוא מוביל לנהר, כיכר קטנה והיא מאתרת בשניות את שם הרחוב, אלה, אני ועמרי בסבבים על הטיולון, הפעם עפריקי אצלי, הטיולון מזיע, אני גם, רואה מולי רחוב עם עליה מה זה תלולה, חבל על הזמן, שוקל להכריז על פרישה ואז אלה אומרת לי בחיוך מיואש, אנחנו בתחילת הרחוב, במספר 2 ואנחנו צריכים 146... אללה יוסטור ולהקתו, כדאי מאוד למריונטות שהן תהיינה שוות את כל הויאה דולורוזה שאני עובר כאן למענן, עמרי מציע לחתוך ישירות לבלם כדי לאכול מעוגיות פסטיס דה בלם ולבקר במגדל בלם ואז, לדבריו, הגיע הזמן ללכת ולאכול סטייקים כי הוא כמובן כבר רעב. עמית ועידו תומכים בו כמובן ועפרי שומעת אוכל ומבקשת  "גידה, גידה, אטיק, אטיק". לא נשברים, עולים וממשיכים במעלה הכביש התלול שגם מכוניות נראו מתקשות בו, אלה והבנים מקדימה, אני והבנות מאחורה בחיפוי והם צועקים לנו לאחור, משהו מוזר עם המספרים, 2, 22, 34, 46 וכדומה. משהו מוזר בשיטת המספר וזה נותן קצת תקווה, מדובר באזור פחות זוהר של העיר ורואים ברחובות הצדדיים את הבתים הצפופים ויתר הסימנים המעידים שמדובר בשכונה קשת יום... לפתע נשמעת הקריאה: "יבשה, יבשה, מוזיאון, מריונטות"... לאחר כחמש דקות גם אנחנו הגענו לשם, השומר מכניס אותנו מדרך צדדית כדי שלא נצטרך לטפס בכל מיני גרמי מדרגות וניעזר במעלית, בדרך לשם, ילדים מקומיים באים ומזמינים אותנו לכל מיני מסעדות, נשים מקומיות בחלונות קטנים וצפופים משוחחות בקול רם, דירות מוזנחות מבחוץ, בהחלט שכונה צפופה וקשת יום, אם כי לא מאיימת חלילה או מרתיעה...

מוזיאון המריונטות
הגענו למוזיאון המריונטות והמקום מקסים, מוזיאון קטן וחביב עם מריונטות מכל העולם, דגמים, הסברים, פינות להפעלה עצמית של תאטרון בובות, כל מיני מכשירים ישנים שמראים איך פעם היו יוצרים אפקטים קוליים של סערות ורעמים. בהחלט קסום, לא יותר מחצי שעה, הילדים אהבו, עפרי מאוד נהנתה להסתובב ולצפות בבובות וגם באחים ובהורים שלה מנסים את מזלם בהפעלת בובות מריונטה ותאטרון בובות קטן.. ציון 9. בכניסה התברר שיש כרטיס משפחתי שעלה 7.5 יורו.. בטיול הקודם ביקרנו במוזיאונים כגון  מוזיאון הכרכרות או מוזיאון הימי ואין ספק זה היה מוזיאון בסגנון אחר, קטן ויפה ובדיעבד, אהבנו אותו יותר. אני מניח שמיקומו לא מוסיף להילה שלו מאחר והוא לא נמצא בסמיכות לאתרים ידועים כמו השניים הקודמים שציינתי הממוקמים ברובע בלם. במקום מראים גם איך עשו פעם סרטים עם בובות. בקיצור, מוזיאון בהחלט חביב, חצי שעה קסומה "מהאגדות" וכולנו נהנינו ואהבנו, אפילו עפרי. אולי זה לא המקום שיופיע ברשימת "אתרי החובה" לטיול ראשון בליסבון אבל הוא בהחלט מקום שכדאי לבקר בו אם יש זמן ואם ביקרת כבר ביתר האתרים הידועים יותר של העיר. שמחנו שעשינו מאמץ והגענו אליו והאמת, לאחר הביקור בו, שכחנו את כל מה שהיה לפני. יצאנו מהמוזיאון, לא לפני שהבחורה בקבלה תדרכה אותנו מהיכן לקחת אוטובוס או חשמלית לכיוון בלם, היתה לנו קצת הליכה לכיוון התחנה. יורדים במדרגות, יוצאים מהסמטה, הפעם בירידה לכיוון רחוב גדול יותר, בזווית העין אני מבחין בשוטר מקומי משוחח בתא טלפון ציבורי ומתרשם מהמדים המעומלנים שלו. השעה חמש וחצי ואלה ואני עוצרים לחשוב לאן הולכים מכאן, אין סיכוי שנגיע עד שש למגדל בלם עם תחבורה ציבורית, עד שנגיע לתחנה ועד שיגיע האוטובוס וזמן הנסיעה וההליכה מהתחנה וחציית גשר הולכי  הרגל עד למגדל עצמו שנמצא על קו המים של הטז'ו בקצה פארק ירוק ויפה. בקיצור, אין מצב עד שש. שניסע ישר לרכבל בפארקו דאס נאצ'וס? זה בדיוק בכיוון ההפוך... רואים מונית ואומרים ננסה את מזלנו, המונית עוצרת, נהג מבוגר, רואה שאנחנו שישה עם עגלה ומסמן שאין לו מקום, רק לחמישה. שאל לאן, אמרנו למגדל בלם וסימנו לו ביד עם השעון את השעה שש. אומר שמצטער ואנחנו מחייכים ואומרים לו שאין על מה ותודה... באים לעלות למדרכה ואז הוא מסמן על עידו אם הוא יכול להתכופף בזמן הנסיעה כדי שלא יקבל רפורט מהמשטרה. אמרנו בכיף, בטח שיתכופף. מעמיסים את העגלה בבגאז', אני לידו, אלה והילדים במושב האחורי, עידו מתכופף וראשו על עמרי. הנהג נוסע והוא קולט שאנו ממהרים, הוא לא יודע בכלל אנגלית למעט שתיים-שלוש מילים בסיסיות וכל פעם שאנחנו עוברים ליד מקום שביקרנו בו ואנו או הילדים מצביעים על אותו מקום, הוא מיד מספר לנו בפורטוגזית גאה מה המקום, בהתחלה ניסיתי להסביר לו שהיינו שם ושזה לא ביקורנו הראשון אבל די מהר הבנתי שעדיף פשוט לחייך ולהודות לו מאחר והוא פירש כל פעם את מה שאמרנו לו בצורה אחרת. בכניסה לפארק של מגדל בלם עמוס מאוד ואנחנו רואים איך השעה שש מתקרבת לה באימתנות... הנהג הצליח להתגנב ולהשתלב ובעשרה לשש הוא עצר לנו בכניסה לפארק, בצד הקרוב למגדל. המונית עלתה 7.5 יורו בלבד, השארנו לו 10 ונפרדנו בידידות.

לא בולמים בבלם
מתקדמים למגדל בלם, התקדמתי יותר מהר עם עמית ועידו כדי לרכוש כרטיסים לפני שש ואלה השתרכה מאחור עם עמרי, עפרי והטיולון. כשמגיעים למגדל יש רחבה גדולה עם מדרגות אבן לבנות,רחבות  ונמוכות ואז יש כמו מסלול כזה, כמו רציף צר ממתכת בצורת האות ריש שעליו הולכים כדי להיכנס למגדל. אני מגיע לשם והשעה בערך חמישה לשש ורואה מקרוב התגודדות של אנשים וחלק מהאנשים "עושים פרסה" ולא נכנסים. התבאסתי, אחרי כל המאמץ שעשינו, לפספס בגלל כמה דקות?? מתקרב לתחילת הטור, במקביל לאלה שמתלבטים ואלה שמתחרטים ולא נכנסים ושואל את הבחור בכניסה האם אפשר להיכנס. הוא אומר לי שכן, אבל שאקח בחשבון שפתוח רק עד שש ועשרה ולכן יש רק עשר דקות בערך. זו הסיבה מדוע אנשים לא מעטים ויתרו, במקום לשכנע אותם להיכנס, הוא שיכנע אותם ללכת.. אין ספק שהוא "דאג" להם ובעיקר, דאג לעצמו ולחבריו, כמה שפחות מבקרים, אפשר לסגור את העניינים יותר מוקדם. אני אומר לו באנגלית בקול רם, אבל המקום פתוח עד שש וחצי וכניסה אחרונה בשש, למה עשר דקות? יש לנו שלושים דקות! הוא מסתכל עליי, קצת מובך, קצת מעוצבן, פתאום אנשים שרצו להסתובב נעצרו. בינתיים אלה ועמרי הגיעו, הוא אומר לי: או.קיי, עשרים דקות וזהו. אני מחייך, אין מצב שנצא משם לפני שש וחצי... נכנסנו ואחרינו עוד מבקרים שכנראה קלטו שיש יותר זמן ממה שנאמר להם... ידענו ששלושים דקות יספיקו לנו בהחלט לביקור במגדל בלם עם הילדים. כניסה: 10 יורו. שוטטנו במגדל על חלקיו השונים, עלינו לצריחי המגדל ולמרפסת הפתוחה בראש המגדל לתצפיות ולסדרת צילומים לאלבומים בכל מיני זוויות והרכבים,ביקרנו בתאים התחתונים למטה, עלינו וירדנו בגרמי המדרגות הצרים בין החדרים, התאים, הנדבכים, המסדרונות והחלונות השונים. מגדל בלם נבנה עוד בתחילת המאה ה- 16 והוא בעצם מבצר עם מגדל קטן. המגדל נבנה על שפך נהר הטז'ו והוא מהווה חלק ממערכת הביצורים על הנהר ומעין שער הכניסה הימי לליסבון. המגדל מעוצב מאוד ומושפע מסגנונות ארכיטקטוניים שונים. אם בתחילה שימש המגדל כמבצר מגן, הרי שבהמשך הוא שימש גם כבית סוהר לאסירים פוליטיים, כשהשיטה האכזרית היתה בין היתר להציף את התאים התחתונים במים. מראש המגדל יש מעין מרפסת פתוחה המספקת תצפית מרשימה על הנוף מסביב. ניתן להסתובב בין כל נבכי המבצר, לרדת לתאים למטה, לשוטט בחדרים ובגרמי המדרגות ולעלות לצריחי המגדל. המגדל מרשים מאוד ומזכיר עד כמה פורטוגל הייתה פעם מעצמה קולוניאלית שפניה אל הים ואל הלא נודע.... אגב, מגדל בלם ומנזר ז'רונימו המרשים (ביקרנו בו בשני ביקורינו הקודמים בעיר), הנמצא אף הוא ברובע בלם, נחשבים לאתרי מורשת עולמיים של אונסקו והם בהחלט אתרי חובה בטיול בליסבון. רובע בלם מספק ללא כל קושי מספיק אתרים, מוזיאונים ואטרקציות ליום טיול שלם, כפי שעשינו בטיולנו הקודם. היום הסתפקנו רק במגדל בלם. בשש וחצי יצאנו מהמגדל, הילדים מאוד התלהבו ואהבו, ילדים תמיד אוהבים מבצרים ומגדלים שאפשר לטפס ולהתחבא ולתת לדמיון שלהם לרוץ ולעבוד, גם אנחנו נהנינו לבקר שם שוב. היינו מאוד מבסוטים מעצמנו על הנחישות ועל זה שהצלחנו למרות הכל, לבקר במגדל בלם. בירכנו את אלת המזל הפורטוגזית שהביאה לנו את נהג המונית המקסים והיצירתי ובירכנו את נהג המונית שהביא אותנו בזמן למגדל בלם היפה.  וכעת, זמן למאפי פסטיס דה בלם. אבל, קודם כל, הפסקת ארטיק ושתיה במתחם דוכנים שנמצא ליד החניה של הפארק ועוד סיבוב ארטיקים בדוכן ליד. הולכים לאט, נהנים מריח נהר הטז'ו, מהרובע המרווח והיפה, מהמרינה הקטנה עם הסירות.. מה בוער? חוצים את המנהרה מתחת לכביש ומגיעים לכיכרPraça do Império  (כיכר האימפרייה) הגדולה והיפה ובדיוק כשהגענו היו כל מיני פעלולי מים במזרקה. כיכר מרובעת ומרווחת עם פארק גדול וירוק הצמוד אליה. מאחורי הכיכר ניצב לו בגאווה מנזר ג'רונימוש המרשים. חצינו את הכביש ונכנסנו לחנות המאפים, החום הכריע כנראה את המכורים ולא היה תור ארוך בכניסה כפי שיש בדרך כלל, קנינו מספר מארזי עוגיות ובכל אחד 6 עוגיות פסטיס טריות, חמות ומדהימות, שישייה אחת חיסלנו עוד לפני ששילמנו, שתיה לילדים, בקבוק קטן של יין לבן וינו ורדה, כוסות חד פעמיים והיידה, חזרה לפארק. מתיישבים על שני ספסלים, אוכלים לאט, שותים, נותנים לרגליים לנוח, לגוף להשתחרר, הספקנו לא מעט בשבע השעות האחרונות. עפרי מתרוצצת וצוהלת בשדרה המרוצפת, מפרה את שלוות המקומיים ומחייכת אליהם והם בחזרה אליה, מימין מנזר ג'רונימוש והשמש משחקת בכתליו בכל מיני צבעים, מצשמאל הטז'ו זורם ואנחנו באמצע, בגוונים של מנוחת צהריים, עוד עוגיה ועוד אחת, קצת קנמון ואבקת סוכר, אתה נוגס בבצק החם החיצוני ואז גם קרם הגבינה והבצק המתוק נמסים לך בפה עם הקינמון שפיזרת לפני זה. מה עוד צריך הבנאדם בחייו? לא הרבה האמת... מעטים הרגעים שאני באמת שותק בהם. הטעם, הטעם, אין מילים, העוגיות, אין מקום בפה. בוהים בפארק, שותים לחיים, אפילו עפרי מצטרפת עם הבקבוק שלה. אחרי 30 דקות ו- 20 עוגיות לערך הגיע האות להמשיך. מזדחלים לתחנת האוטובוס והחשמליות ממול. החנות נמצאת ברחוב Rua Belem מספר 84 ונקראת Pasteis de Belem.

רק אני והרכבל שלי...
מה הלאה? נוסעים לכיוון האקספו ופארקו-דאס נאצ'וס, לראות, אולי יהיה מזל ונפספס שוב את הרכבל... אלה  מפתיעה "כל היום רק התלוננת, מעכשיו, המשך הערב עליך". נסיונות השידול לא הצליחו, עקשנית הבחורה. טוב, אם אין ברירה, אז אין ברירה, הגיע הזמן לתרום את חלקנו למערכה. אלה מבסוטית מעצמה "אני מכירה אתר אחד בשם TOUReply שאם תשאל שם שאלה, תקבל תשובה מפורטת. אולי תשאל שם איך מגיעים לאקספו?" חיוך ענק מתפשט על פניה ואור בעיניה, הניצוץ, הניצוץ... "מצחיק מאוד", אמרתי לה, "פתאום החלטת לריב?", והיא בשלה "אני לא רבה, סתם מעבירה לך את האחריות כרגע, נמאס לי מהפקפוקים שלך. תורך" אמרה וצחקה לה... "אל תדאגי, כמו גדולים נגיע", אמרתי לה וחייכתי, "הנה, ילדים, תכף יגיע אוטובוס קו 28 ונעלה עליו ונגיע לאקספו". הילדים מביטים בי בחשש מה, מבינים שהופקרו הרגע לחסדיי, אתה בטוח? אולי תבדוק בלוח שבתוך התחנה, במפה, במשהו". "מה אתם דואגים?", אני מרגיע ומלחיץ, "הכי הרבה, נתברבר קצת". הרגעתי אותם ואמרתי להם שאני זוכר שקו 28 זה הקו שמוביל לבלם ומבלם מוביל דרך אזור אלפמה והנמל לכיוון פארקו דאס נאצ'וס... התרשמו מהשליטה בחומר, נרגעו ממני ועברו לדון בסוגיה הקולינרית שעל הפרק, היכן נאכל ארוחת ערב, בפטאו 13 האהובה עלינו באלפמה או במסעדת פרילהה באחד משני סניפיה בפארקו דאס נאצ'וס? עמרי רצה לפטאו 13, עידו רצה לפרילהה, עמית היתה אדישה ועפרי רצתה לידיים של אמאבא. באוטובוס עפרי בטיולון ואני עומד מאחוריה, אישה מקומית צעירה "גוערת" בי בחיוך מחנך ובתנועות ידיים שאנעל את הגלגלים כדי שהטיולון לא יתדרדר לו במעבר. שניה, אחותי, אני ממלמל לעצמי בעודי מחייך אליה, סבלנות. רק עלינו, סחבק עייף, בקושי עומד. לא עוברות שתי דקות ועפרי עסוקה בלשיר, לרקוד ולנקוט בכל פעולה שתניב עוד כמה חיוכים מהדודות הפורטוגזיות הקורנות במושבים שליד המעבר. מרבית שירי דיג, דיג דוג ומאה שירים ראשונים זומרו באותה נסיעה כשאני נאלץ לעשות קולות רקע שקטים ועבים לעפרי, הצעירה הדאגנית שלפה מארז עוגיות בלם והציעה שאתן לעפרי, חשבה כנראה שהשירה שלה מסמנת על רעב כבד, הודיתי ואמרתי שאין צורך, היא שוב ניסתה ואז שלפתי את  המארז שלי של העוגיות. כשהיא ראתה שגם לנו יש עוגיות היא חייכה ונרגעה. עוברים את אזור כיכר קומרסיו שהסתיימו בה השיפוצים מהפעם הקודמת, עוברים את אזור הדוקס, הרציפים, מתקרבים לאלפמה. מדובר בנסיעה של כחצי שעה מבלם ועד לאקספו. בשלב מסוים עמרי מתחלף איתי ואני מתיישב ליד אלה, מדברים ומגלים ששנינו כבר די שפוכים, מסכמים שנאכל באזור האקספו כי אין כוח לשוב אח"כ במיוחד  לאלפמה, בייחוד כאשר מאזור האקספו יש את תחנת הרכבת התחתית אוריינטה שממנה ניתן להגיע לתחנת המטרו שליד המלון בעוד שמאלפמה צריך לקחת אוטובוס עד לאזור הבאיישה ורק משם לקחת את המטרו. יושבים ומקשקשים לנו וצוחקים, עברנו את אלפמה ואת הנמל, אנחנו די מבסוטים שהצלחנו לראות את כל מה שרצינו בלי לחץ ושהתעקשנו ללכת למוזיאון גולבנקיאן, מאוד אהבנו...חייכנו לנו על מריבות היום השני וכשהגענו לאזור האקספו המטופח והיפה, ירדנו. השעה היתה שבע וחצי ואולי שמונה, שעת דמדומים, יש עוד אור בחוץ אבל כל המנורות והאורות דלוקים והמראה יפה. ראינו מרחוק שהרכבל כבר לא עובד והכל שם עומד ללא תנועה ומאוד שמחנו, יש למה לשוב לליסבון... אגב, מיותר לציין שמדובר ברכבל חביב ולא יותר מזה, אבל בשבילנו זה כבר "מותג פרטי". טיילנו בעוד גן יפה שגילינו שם, מטופח ומסודר עם פסלים של ג'ירפות משום מה, הולכים בנחת לאורך הטיילת שעל שפת הטז'ו, מימיננו האושינריום הענק והמדהים שבו ביקרנו בפעם הקודמת. אלה והבנות מקדימה ואני והבנים מאחורה, מקשקשים בנחת, נהנים מהרגע כמו שאומרים, נזכרים בחוויות מטיולים קודמים, לא ממהרים לשום מקום. אלה ואני רצינו לאכול בסניף של פרילהה שנמצא על הטיילת בחוץ ועידו התעקש לאכול בסניף שבתוך קניון וסקו דה גמה, נראה לנו חנוק שם בפנים אבל הוא התעקש והחלטנו שנלך לקראתו ונעשה כרצונו...

אצל וסקו דה גמה, בקניון...
נכנסנו לקניון המואר והמרווח. אני ידוע כשונא קניונים וכעוכר שמחות מקצועי בביקורים בקניונים. לא אוהב, לא בארץ ולא בחו"ל. תוך שנייה אני רואה את העיניים של אלה, עמית ועמרי נדלקות, מחליפות צבעים ומהבהבות.. חנויות אופנה, חנויות מעצבים, תיקים, נעליים, בגדים מדהימים לתינוקות וילדים, חנויות אלקטרוניקה, דיסקים, משחקים, גאדג'טים... החלטנו שקודם נאכל ואז נסתובב "קצת" בקניון. כלומר, הם החליטו, אני רק הנהנתי בלית ברירה.. היה די חנוק בקומת האוכל, בכל זאת, אוגוסט, חם למרות המיזוג וזו קומת אוכל. אכלנו והיה בהחלט טעים ומשביע: סטייקים טעימים לנו, פסטה לעפרי, בירות קרות לנו. הארוחה במסעדת Parrilha בקניון וסקו דה גמה כללה 5 מנות של סטייק בקר. ההגדרה שלהם של סטייק לא תמיד זהה לשלנו ולפעמים זה נתח בקר מובחר שנצלה על הרגיל. בכל מקרה, הסטייקים של פארילה גם מצוינים (230 גרם) וכל מנה עלתה 7.5 יורו (36 שקלים) וכללה שתי תוספות, בין אם אורז, צ'יפס, שעועית שחורה, סלט וכדומה. כשאומרים סלט הכוונה בדרך כלל לחסה עם עגבניות ובצל ברוטב כלשהו, מאוד טעים. פחית בירה עלתה 6 שקל ופחית שתיה 7 שקלים. בשורה התחתונה, על ארוחה של 5 מנות בשריות ותוספות ושתיה לכולם שילמנו 45 יורו בלבד, כ- 220 שקלים, באמת מגוחך אם אשווה מחיר ארוחת ערב בשרית כזו למחירים בישראל. לאחר האוכל החלטנו על הפרדת כוחות: עמרי, עמית ועידו רצו לטייל ביחד ולבקר בחנות הענקית של רשת וורטן שיש בה כל מה שקשור לדיסקים של מוזיקה, משחקי מחשב וקונסולות משחקים, גאדג'טים, ספרים, מחשבים וכל מה שאפשר לפנטז עליו. השעה היתה כבר עשר או עשר וחצי בלילה. זה היה בקומה מתחתנו וקבענו איתם שהם לא זזים אחד מהשני ומטיילים ביחד ושניפגש במקום מוסכם בשעה מוסכמת. עמרי ועמית היו גם עם הסלולריים שלהם ליתר בטחון ומיותר לציין שעמדנו מלמעלה וליווינו אותם במבטנו עד שראינו שנכנסנו לחנות, הסתובבנו לנו כחצי שעה בין החנויות השונות והלכנו לשתות קפה בחנות קפה שם בקניון. סגנון שתיית הקפה שם שונה, הקפה שם מדהים, חזק וטעים ומגיע בכוסות קטנים של אספרסו. המחירים נעים בין חצי יורו ליורו, תלוי במיקום, בעיר ובמקום ממנו קנינו את הקפה. העקרון הוא ששותים כמה דקות ועוברים הלאה, לא מתיישבים לשעה על כוס קפה.. נכנסנו והמוכרת לא ידעה אנגלית ולכן, חברתה באה לסייע ולהסביר לנו על ההבדלים השונים. ישבנו להתענג על הקפה, מה שלא הספקנו בבוקר, המוכרת שיחקה קצת עם עפרי ועפרי היתה עסוקה בלשחק בסנדלים הוורודים  והחדשים שלה. מפה לשם, נהיה אחת עשרה והחלטנו שהגיע הזמן לסגור את היום ולזוז לכיוון  תחנת הרכבת התחתית, אחרת נפספס את הרכבת האחרונה. פגשנו את הילדים ויצאנו מהקניון לכיוון המעבר תת-הקרקעי שמקשר בין  קניון ואסקו דה גמה לבין תחנת הרכבת "אוריינטה", הילדים החליפו "מצב צבירה", הודיעו שהם עייפים ושאולי ניקח מונית וזהו, בהחלט נראו עייפים. כשעברנו במעבר הרחב ראינו מצד ימין סופר מרקט ענק, נוצץ, מבריק מנקיון, מואר ומלא בשפע מכל טוב.. פשוט תענוג לעיניים. שילוב של סניף אופיס דיפו חדש ומצוחצח יחד עם סופרמרקט מבהיק ומבריק. אלה הציעה שנקנה מים ומשהו לנשנש לחדר. תוך שניה הילדים זינקו, הטעינו את עצמם, כן, קניות! אחת עשרה בלילה, אני כבר עייף ואלה והם תופסים עגלת קניות ובחדווה משוטטים בין המדפים והמעברים. האמת? יש משהו קסום בלהסתובב בסופרמרקטים במדינות אחרות, לראות, להשוות מוצרים ומחירים, להתלהב מדברים חדשים. בקיצור, מסתובבים חצי שעה, עמית דוהרת עם העגלה של עפרי, עמרי ועידו ממהרים עם עגלת קניות, אלה חוקרת את המדפים וכאילו לא עברנו יום ארוך על הרגליים, נולדו מחדש... קנינו שישיית מים, המחירים נעים בין 3.5 שקלים ל- 7 שקלים לשישייה, קנינו כל מיני מאפים, חטיפים ומאכלים יבשים ועוד שתיה. 

עפרי, סינדרלה מקומית
יוצאים מהסופר למעבר, השעה 23:30. עפרי מחליטה שהיא רוצה ללכת ברגל ולא יעזור כלום. אני מעמיס את הדברים מתחת לעגלה ואלה מחפשת את הסנדלים של עפרי שהיו מונחים ברשת שמתחת לעגלה.. אופס, מוצאים רק את הסנדל הוורוד הימני, מה עם כף רגלה השמאלית? תהיה יחפה? חלילה. אין לנו זוג סנדלים אחר לעפרי כי זה "צעד ראשון" ודי התבאסנו, החלטנו שחייבים למצוא את הסנדל ויהיה מה. חשבנו שאולי זה נפל בחנות, חוזרים ועושים סריקה מהירה. נאדה. מושיבים את הילדים בספסל מול הכניסה לסופר ואומרים להם לא לזוז. אני לוקח את הסנדל וחוזר לסופר מרקט, אלה אמרה שתעשה סיבוב במעבר שממנו באנו, אולי במקרה נפל.. עברתי בין הקופאיות ומנהל המשמרת, מראה את הסנדל הוורוד ושואל אולי במקרה.. חוזר ומסתובב בין כל המעברים והמדפים, אני בטוח שהמקומיים חשבו שמסתובב כאן בחור קצת מעורער, שבידו סנדל ורודה ומדי פעם הוא משתטח על הרצפה ומתכופף ומביא מתחת למקררים ולמדפים. אני מודה שזה היה הזוי והרגשתי כמו אידיוט, מאידך, חשבתי שאולי פשוט מישהו בטעות בעט את הסנדל בלי לשים לב מתחת לאחד המעברים ומעבר לכל, יש לנו עוד 7 ימי טיול וחייבים את הסנדל. קיבלתי הרבה מבטים באותו לילה ולא בשל יופיי, ואני בכוונה מחזיק את הסנדל בצורה בולטת, אולי יבינו... עוד סיבוב בין הקופות והקופאיות, כלום. אין זכר לסנדל, אחרי 10 דקות יוצא לילדים. איפה אמא? עוד לא חזרה? לא, הם אומרים, היא טרם שבה. לפתע אני קולט שבכניסה המרוחקת יותר לסופרמרקט יש עמדת מודיעין כזו, אמרתי לילדים שאני ניגש לשאול, ניגשתי לשאול וכמובן שלא היה להם שמץ של מושג, אז החלטתי לעשות עוד סיבוב בקו קופות, אולי מישהו מהקונים מצא והחזיר לשם. נאדה, יוצא אחרי שתיים-שלוש דקות לילדים. אמא עוד לא שבה?? אני שואל והם אומרים לי שהיא חזרה בדיוק לפני שתי דקות ושהיא מצאה את הסנדל... מסתבר שהחכמה חזרה לבית קפה, היא זכרה שעפרי שיחקה שם עם הסנדל וקיוותה לטוב, ואכן, הקופאית שם ששיחקה עם עפרי, מצאה את הסנדל ושמה אותה אצלה בצד, למשמרת, למקרה שנשוב. שבנו, מזל שהגענו לפני חצות כי אז מתכוננים לסגירה. "טוב", אני אומר לילדים, "אז אי