יום ראשון: היום נוסעים צפונה ויש שם...
היום עוברים צפונה, ללב עמק הדורו. לפנינו נסיעה ארוכה ומתישה של יותר מ- 400 ק"מ ויותר מארבע שעות נסיעה. כבר בשלב "פנטוז" הטיול, לפני רכישת הכרטיסים כשדיברנו אלה ואני בטלפון על מתווה טיול אפשרי, היה ברור לנו שחבל "לשרוף" את שני ימי הנסיעות מליסבון לצפון פורטוגל וחזרה רק על נסיעות מתישות. חיפשנו יעד יפה ומעניין שיהיה "על הדרך" ויספק פעילות ועניין לשעתיים-שלוש במהלך הנסיעה. רצינו יעד שטרם היינו בו או שרק "טעמנו" ממנו ויצאנו בתחושת חוסר מיצוי וטעם של עוד. זרקנו מספר אפשרויות ובדקתי מה הכי נוח וקרוב במפה, מה לא מאריך את הדרך או מאריכה במקצת. 2 הצעות עלו לגמר: אלה הציעה טיול הליכה ביער בוסאקו, שבו ביקרנו רק בגני הארמון ועלינו לתצפית יפה אך לא טיילנו ביער בזמנו, מאחר והיה כבר מאוחר. אני הצעתי השלמות בעיירה העתיקה היפה אובידוש, שכאשר ביקרנו בה בפעם הקודמת ירד גשם ולכן, למרות הביקור והשוטטות בסמטאותיה, לא מיצינו. בדיקה במפות מראה שניתן לשלב בין המקומות, בוסקו בהלוך ואובידוש בחזור והנסיעה דרך שתי אוטוסטרדות שונות, מקבילות. בסופו של דבר, ביום האחרון בהברקה של רגע ויתרנו על אובידוש לטובת מקום אחר, אך על זה בהמשך.
 רצינו להגיע בשעות האור למקום הלינה החדש מאחר וזכרנו כמה הדרכים שם מפותלות, לא משולטות תמיד טוב, צרות וחשוכות. לא סימפטי להגיע ליעד החדש בחשיכה גמורה.
מקום הלינה שלנו לחמשת הלילות הבאים נקרא
Casa do Visconde de Chanceleiros והוא נמצא סמוך לעיירה הקטנה פיניאהו (Pinhao) שבלב עמק הדורו. קמים מתי שקמים. כרגיל, עד שהילדים מתעוררים לגמרי אנחנו מתכננים את היום. בטלוויזיה רואים חדשות. המון דיווחים בשידורים חיים על שריפות יער גדולות. לא מצליחים לקלוט היכן, אבל הנוף מזכיר את צפון פורטוגל והדיווחים נשמעים דרמטיים משהו. לא נעים. מקווים שזה לא בדרך שלנו ושמוקדי השריפות לא באזור שבו נישן או באזורים שבכוונתנו לטייל בהם.
פתאום אני נזכר מה שכחתי לקחת. את הנרתיק הקטן ובו 4 כרטיסי זכרון. כל הזמן שיננתי לי לשים את הנרתיק צמוד למצלמה אך זה נשאר ברמת השינון, מה ששונן אך לא סומן שהוכנס לתיק, סונן ונותר מאחור. זה היה גורל הנרתיק. היה לי רק כרטיס זכרון אחד במצלמה וחשבתי שעדיף לקנות בליסבון ולא בכפרי הצפון. סיכמנו שלפני שאלך להביא את הרכב השכור מאוויס למלון כדי שנעמיס, אחפש חנות צילום או אלקטרוניקה פתוחה. מאידך, זה יום ראשון בבוקר והכל שם סגור, בעייתי...

לאחר ארוחת הבוקר המהנה עלינו לחדר, עידו רצה לבוא איתי לקחת את הטרנספורטר מאוויס. אלה אמרה שהיא תתחיל עם האריזות וסגירת התיקים ואני לקחתי את עידו איתי. בקבלה של המלון הפנו אותי לשתי חנויות צילום סמוכות לחפש שם כרטיס זכרון אך שתיהן היו סגורות כי יום ראשון, כך שלקחתי מונית ונסענו ישירות למשרדים של אוויס. בפעם הקודמת הלכתי לשם ברגל כי זה היה רק מרחק 10-15 דקות הליכה ברגל ורציתי ללמוד את "ציר הנסיעה" חזרה למלון. הפעם כבר לקחתי מונית לעידו ולי, חמש דקות נסיעה, "כמעט תאונה" אחת כשנהג חצי ישן כנראה ניסה לצאת מהחניה שלו ברוורס מהיר לכביש בלי להסתכל במראה ומזל שנהג המונית היה ערני, בלם, סטה מהנתיב וכמובן "בירך" את הנהג השני. כשהנהג הוריד אותנו ליד אוויס ראיתי ממש מול המשרד טרנספורטר  צהובה, נראתה מיושנת והחלונות האחורים אטומים.. מצחיק, אבל באינסטינקט, האסוציאציה הראשונה שלי היתה: "נו טוב, מאחר ולא היו בגלל רכבים פנוים בכל האזור, כנראה זה מה שהם "הצליחו" לגרד עבורי"... ישר דמיינתי את הילדים שקועים ב- DVD או ב- PSP בנסיעה, עכשיו הם לא יצטרכו אפילו לטרוח "לשחק אותה" נהנים מהנופים... כשעקפנו את הטרנזיט הצהובה והמהוהה משהו, היא לפתע נגלתה אליי, צחורה, יפה, רחוצה, חדשה למשעי (39 ק"מ בלבד), שקופה עד כמה שניתן להיות שקופה... קראו לה מרצדס ושם משפחתה היה ויטו... אמרתי לעידו, זאת הכלה. מוצאת חן בעיניך? עידו היה מבסוט. זאת אומנם לא הכלה הסורית, אבל גם גרמניה זה בסדר גמור. יש לה נגן דיסקים? הוא שאל... נכנסנו לסניף. יש לה, ענה לו נציג אוויס. ותגיד, איך היא מבחינת המנוע? דיזל, כמו שאבא שלך ביקש. עידו היה מסופק. אחרי זה גם עמרי סופק, איך שעלה לרכב, גילה שיש מאחור מצת, או במילים פשוטות, אפשרות להטעין שם את כל ערכת האלקטרוניקה שלו בלי "למתוח" כבלים למושב הקדמי. אם בפעם הראשונה עברתי "הלם תרבותי" במעבר לטרנספורטר עם 9 מקומות, הפעם באתי אליה באהבה, התמכרתי לנוחות שלה, למרחבים, לקימורים, לפינוקים הקטנים שלה. וכן, למרות גודלה, היא מאוד גמישה. התמכרתי אליה. מה יש לדבר, כשהיא נטולת חמסה על השמשה הקדמית ושטחונים מרופדים על לוח השעונים, היא קלאסית. נכון, מידות גדולות, אך מושכת ויפה, עם הרבה יופי פנימי ואופי נדיב. בכלל, מה רע במידות גדולות? מתאים לי. לא יודע למה נזכרתי בנעה תשבי פתאום... אני מדבר עדיין על המכונית, לא על משהו אחר...     

This is the smell of Happiness
התהליך מול אוויס היה קצר, מהיר ויעיל. לקחנו את הרכב וניווטתי את דרכנו למלון. תוך כמה דקות היינו במלון ואחרי כשעה היינו מחוץ למלון, ארוזים, מזוודים, מרכיבים את כסא הבטיחות של עפרי ברכב ומוכנים לצאת לדרך. השעה היתה 13:20 בצהריים... נכנסים, מתאפסים על המפות, מתחילים לנסוע... אלה אמרה שצריך לצאת לכיוון שדה התעופה ומשם להתחבר לאוטוסטרדה... לא יודע איך, אבל סחבק כבר מכיר את הדרך, נוסע פשוט הפוך לדרך שבא נהגי המונית הביאו אותנו שלשום בערב, איך שהוא זכרתי ו"צילמתי" בלי לדעת את הדרך ונקודות ציון, כיכרות, בניינים בולטים וכדומה ותוך עשר דקות היינו על האוטוסטרדה. עמרי שולף חבילת דיסקים, דוחפים את הבי-ג'יס והמרצדס מתחילה לרקוד דיסקו... היה שמח. הבי ג'יס הלכו לנוח, להקת אבבא תפסה את מקומם, אנחנו כבר קרוב לשעתיים על האוטוסטרדה, הרגל מתייצבת על הדוושה במהירות קבועה וגבוהה. הנוף אופייני למרכז פורטוגל, עוברים בחבלי הארץ של אשטרומז'ה והבייראש. אזור מישורי יחסית, עמקים ירוקים ושדות מוריקים בין חורשות ויערות מחט גבוהים, כפרים שזורים בתוכם. לעיתים חוצים נהרות. כרי מרעה רבים, סוסים, פרות. בקטע מסוים של הכביש המהיר, כשמשני הצדדים יערות ירוקים, פתאום נכנס לנו לרכב רכב חזק מבחוץ, ריח טוב ומרענן של יער, זה קרה בת אחת כי כולנו פתאום הרחנו את זה, למרות המזגן. לי זה הריח כמו סוג של צמחי תבלין ריחניים, מנטה, אולי נענע. לבנדר? לא. עמרי אמר שזה מריח כמו מרווה. באמת הריח דומה למרווה. אלה פתאום אומרת, מחויכת: "This is the smell of Happiness" ואני מסובב את הראש ימינה לכיוונה ואומר לה בהתפעלות אמיתית: "מאיפה הבאת את זה? אהבתי. משפט מקסים יצא לך, שירה ממש". האמת? הריח היה באמת טוב, נעים, מרענן... האם עלינו על הדרך אל האושר? מאחר והאושר הוא דבר חמקמק אשר קשה להשיגו, להגדירו ולחוש אותו,  כנראה שלשבריר שניה, בנקודה מסוימת על הכביש בין ליסבון לפומבל, עלינו על אחד ממקומות המחבוא שלו, אי שם ביערות הירוקים שלצידי הכביש... אם אושר היא אמרה שהיא מריחה, כנראה שזה מה שזה, מה שהיא הרגישה... יש רגעים בחיים שבהם גם אני יודע שעדיף לבחור בזכות השתיקה ופשוט לנשום אותו עמוק ולאט, את אותו רגע מאושר, לקחת אותו עמוק לריאות וללב... מותר להוסיף לאותה שתיקה גם חיוך אידיוטי לעצמך וגם לה...
 

לאחר כשעתיים נסיעה עוצרים באזור פומבל לתדלוק של אוכל ושתיה. כל 20 או 30 ק"מ לאורך האוטוסטרדות יש  מתחמים גדולים שנקראים "אזורי שירות" והכוללים תחנות דלק, חנות נוחות, מסעדה ומקומות חניה למנוחה. באזורים מרכזיים יותר יש אף יותר ממסעדה אחת ולעיתים מספר מסעדות ו/או חנויות בחלל מסחרי אחד. בכניסה לחלק מהמסעדות בתחנות הדלק יש סטנד מעץ, מעין פינת פירות אטרקטיבית, ועליו פלחי אבטיח ומלון למכירה, אפרסקים אדומים ועוד פירות טריים, אמיתיים וריחניים וגם פירות יבשים או ארוזים כגון פרוסות אננס, שישר בא "לעמוד בפינה"...
הכבישים באוטוסטרדות נוחים ומסודרים והאוטוסטרדות משולטות היטב וקל לנווט בהן. חשוב לדעת שבין האוטוסטרדות בפורטוגל יש כבישי אגרה רבים ולא תמיד אתה יודע מראש מתי הכביש הופך לכביש אגרה או לא ולא תמיד יש לך אלטרנטיבה... אם אתה נוסע על האוטוסטרדה מליסבון לפורטו וחלק ממנה הוא כביש אגרה, הרי לא תתחיל לרדת ממנה באמצע הדרך ותחפש דרכים צדדיות, ללא תשלום וכדומה.. לכן, מבחינתנו זה לא היה ענין למחשבה בכלל. נוסעים היכן שמתאים ונוח ומהר וקצר לנו ואם חלק מהכביש הוא כביש אגרה, נשלם... ואגב, לא מדובר במשהו זול... שילמנו בטיול סכום כולל של כ- 80 יורו רק על כבישי אגרה. יותר ממה ששילמנו בטיול הקודם שכלל 12 ימים ויותר אזורים, אולם אז נסענו פחות בכבישי אגרה כי מליסבון נסענו מזרחה לאלנטז'ו ומשם לכל מיני ערים ועיירות במרכז פורטוגל ולאט לאט טיפסנו צפונה, כך שהיו פחות "טיסות ישירות" באוטוסטרדות. התשלום הפעם נבע לדעתי מהנסיעות הארוכות מצפון לדרום ומדרום לצפון שבוצעו כולן באוטוסטרדות. לדוגמא, רק על כביש האגרה ביום הנסיעה הזה לצפון פורטוגל שילמנו כ- 25 יורו וסכום דומה בחזור למרות ששבנו דרך אוטוסטרדה אחרת, מקבילה ומערבית יותר. מאחר והיה לנו רכב טרנספורטר גדול שילמנו יותר מרכב קטן רגיל. גם בצפון יש אוטוסטרדות שחלקן בתשלום בעיקר בכבישי הרוחב ממזרח המדינה למערבה. בכל מקרה, כאמור, מבחינתנו זה לא היה שיקול.  אגב, ליטר סולר דיזל עלה בין כ- 1.2 לכ- 1.3 יורו ליטר, ואם להיות קטנוני ולהתעסק בקטנות, אז במרבית המקומות המחיר נע סביב 1.199 יורו. העלות הכוללת של דלק סולר בטיול הסתכמה בכ- 204 יורו ונסענו המון, למיטב זכרוני למעלה מ- 2,000 ק"מ במצטבר ואף הרבה יותר מכך, כך שעלות הדלק היתה סבירה מאוד ואפילו נמוכה. דיזל!
 

Coffee to go? No!
בקיצור, עצרנו. קנינו כל מיני לחמניות עם גבינות לדרך ושתיה קרה. הזדמנות להחליף לעפרי, שירותים וממשיכים. שניקח קפה לדרך? זהו, שלא.. כלומר, קח אם אתה רוצה, אבל אין לנו מכסים לכוסות הפלסטיק... גילינו את זה אחרי שקנינו שתי כוסות קפה "לדרך" בכוסות פלסטיק. שאלנו אם יש קפה לקחת לדרך, אמרו שכן, הכינו בכוסות פלסטיק וחייכו באדיבות. מה עם מכסים? אין דבר כזה... קטע מוזר: בכל תחנות הדלק  שבהן עצרנו בשבוע הזה ורצינו גם לקנות קפה ולקחת אותו לדרך, לא היו מכסים לכוסות.. מדהים... לדעתי, זה לא בגלל שאי אפשר היה לארגן מכסים חד פעמיים, זה יותר ענין תרבותי... למה שתשתה את הקפה בנסיעה אם אפשר לשתות בישיבה נינוחה במסעדה או ברחבה שליד? למה שתיקח את הקפה איתך אם אפשר לסיים אותו בעמידה, כשאתה מדבר עם חבר או עם עצמך, או סתם שותק ונהנה מהקפה? עכשיו, כשאתה עוצר במקדונלדס וקונה ארוחות ולוקח איתך ויש שם שתיה קרה בכוס, הכוס מגיעה עם מכסה...כלומר, הסיבה לכך שאין מכסים היא לא כלכלית או לוגיסטית לדעתי, אלא יותר עניין של "תרבות והרגלי אוכל ושתיה"... אין לי הסבר הגיוני אחר. מאחר ואני מעדיף שהקפה יספג בגופי דרך הפה והגרון ולא דרך הבגדים והרגליים או הידיים, ישבנו ושתינו את הקפה ליד הרכב. בהמשך, אגב, כשרצינו קפה, עצרנו, ירדנו לכמה דקות ושתינו קפה בנחת, בעמידה, ליד הדלפק, יחד עם עוגיה טובה. ממשיכים בנסיעה על אוטוסטרדה A1 צפונה. מאחורינו שעתיים של נסיעה ולפנינו עוד כשעה נסיעה עד ליער בוסאקו. עוברים את קוימברה וממשיכים צפונה, בשלב מסוים יורדים מהכביש המהיר לכיוון מזרח ומתחילים לנסוע בכבישים כפריים לכיוון לוסו ויער בוסאקו. מתקרבים לצומת מרומזרת ואני אומר לאלה, אני זוכר שבאוקטובר פנינו כאן שמאלה. זכרתי את הצומת ואת הדרך וכך התחלנו לטפס במעלה ההר לכיוון היער. עוברים את העיירה לוסו (Luso) הידועה ברחבי פורטוגל בשל המעיין במרכזה ממנו בוקעים מים מינרליים שלהם מייחסים בפורטוגל סגולות מרפא. בטיול הקודם לא קרו לנו ניסים בלוסו ואכלנו שם במסעדה שהדבר היחיד שהיה טוב בה אז היה החניה הקרובה (והיין). מאחר ואיננו בענייני "מים קדושים" וכדומה, הבנו שהפעם נדלג על העיירה. LUSO נחשב למותג ידוע של מים מינרליים בפורטוגל, ממי המעיינות של העיירה.

 תמונה משפחתית בכניסה ליעק בוסקו
מחייכים בכניסה ליער בוסקו, רגע לפני הפגישה עם... 

שם הרחק ביער....
בפעם הקודמת הגענו ליער בוסאקו בתחילת אוקטובר בשעות אחה"צ, מחוץ לעונת הרחצה כמו שנהוג לומר בחופינו ובדיוק כמו בחופינו, הפעם, באוגוסט, היתה בודקה והיה גם שומר שגבה 5 יורו דמי כניסה לרכב. כמה מילים על יער בוסאקו (Bucaco,Bussaco): מדובר ביער עתיק המהווה שמורת טבע ענקית ובה יש מגוון גדול של עצים, חלקם נדירים ואקזוטיים, וצמחים ומעיינות ופלגי ויובלי מים ושבילי הליכה רבים. במרכזו של היער יש ארמון ענק ומרשים דמוי טירה שהוסב למלון פאר יקר ויוקרתי. ביער הגדול, בן אלף הדונמים, יש כאמור המון מסלולי הליכה ברמות שונות ומעיינות ותצפיות ובריכות מים קטנות והמקום פשוט מרשים. באוקטובר, עקב השעה המאוחרת, לא עצרנו למסלולי הליכה אלא עצרנו ליד הארמון שנראה מדהים מבחוץ, טיילנו בגנים היפים המקיפים אותו ונסענו להר הכי גבוה בשמורה, ששם יש נקודת תצפית מרהיבה מפסגת Cruz Alta על כל האזור שמתחת עד מרכז פורטוגל באופק, עם יערות, רכסי הרים, עיירות פזורות לאורכם והכל ירוק ויפה. לחובבי טיולים רגליים, אין ספק שיער בוסאקו יכול להיות מקום נפלא לבילוי של יום שלם או חצי יום וטיולים שונים בשבילי השמורה. להבדיל מהפעם הקודמת שהגענו ולמעט מספר זוגות מבוגרים שפסעו לאיטם בגנים היפים של המלון-ארמון לא ראינו איש, הפעם התכונה ביער היתה גדולה בהרבה. יום ראשון היום ומשפחות מקומיות רבות יצאו לטייל ביער ובפארק. נוסעים בכביש המתפתל לכיוון החניה של המלון משם רצינו להתחיל את מסלול ההליכה המתוכנן, בדרך מכוניות רבות חונות בשוליים ומשפחות עורכות פיקניקים. זיהינו גם ריכוז מכוניות רב באחד האזורים והבנו ששם בטח נמצא האגמון. 
 

חונים, ארטיקים, עפרי על המנשא על אלה, מעמיסים תיקי גב עם אוכל והרבה מים ותיק הגב הקבוע ועליו כל הציוד החשוב באמת, דרכונים, מסמכים, לפטופים, מצלמה וכדומה. יצאנו לדרך. בדיעבד, גילינו שעשינו את המסלול המעגלי היפה הזה בצורה הפוכה מהמקובל. השילוט שם לא ממש קיים ולפי המפה שבספר ולפי זרימת המקומיים לשביל רחב אחד החלטנו לפנות ימינה. אלה אמרה שלפי מה שקראה, אנחנו צריכים לרדת לכיוון למטה לתוך היער וזה לא מתאים לתוואי של השביל ואולי נשוב לחניה לבדוק. אני הצעתי שנזרום עם השביל ואם לא, נשבור לתוך היער. הסכמנו. הולכים על השביל הרחב, הילדים כבר מקטרים, אחרי כמה דקות הליכה מגיעים לתצפית יפה בתוך מתחם אבן ישן עם מגדל קטן. יש תצפית על היערות ועל ישובי הסביבה. מחליטים להיכנס לתוך היער בשביל משופע אחד שנראה יורד לתוך הסבך. מלפנינו זוג יפני עם ילדה קטנה, מאחורינו אם ובת מקומיות. מתחילים לרדת ולהכנס ליער הסבוך, לאט לאט כבר לא שומעים אנשים, הזוג היפני עם המפה לקח ימינה, אנחנו החלטנו שאנחנו הולכים עם GPSELLA ועם האינסטינקטים שלנו והאם ובתה עצרו כל כמה דקות להסתכל במפה שלהן. עוברים תחת שער אבן עתיק ויפה בתוך שדרת עצים מרשימה, יודעים מה הכיוון שלנו בגדול ורואים שהאם והבת בחרו ללכת אחרינו וצמצמו פערים. בשלב מסוים נוצר קשר ועומדים ומשווים מיקומים והאם והבת, שנראית כבת עשרים, מגלות שהן ממש לא במקום שהן חשבו שהן היו. היעד שלנו היה להגיע לאזור המעיין ובריכת המים היפה שיש שם לפי הספר. ממשיכים בירידה ביער והבל בסבבה, יש צל, לא קשה. הכל ירוק מסביב. לפתע אנו מבחינים בהמשך השביל למטה בכלב גדול רץ מצד לצד. הילדים אצלנו נדרכים משהו ואנחנו ממשיכים כרגיל. בשלב מסוים, הכלב ראה אותנו והתחיל לשעוט לעברנו, ראינו שהוא עם הלשון בחוץ ומרייר, שינינו מבנה הליכה והלכנו צמודים. ואז החל "מחול" סביבנו, הכלב שעט כל פעם משמאלנו או מימינו, מלמעלה ללמטה ומלמטה ללמעלה. התחיל להיות לא סימפטי. עידו טען שמדובר בכלב אסקי סיבירי, האם והבת טענו שמדובר בכלל בזאב, לי הוא נראה יותר כמו כלב זאב או משהו כזה. בכל מקרה, כל העניין לא נראה לנו. הקטנים כבר היו מבוהלים, אנחנו הולכים כמה דקות ככה והוא חג סביבנו, נראה ממתין לטרף, אני פחדתי שהוא ינשך מישהו מהקטנים או את הרגל של עפרי שהיתה על הגב של אלה. הרגענו את הילדים, עצרנו להתייעצות וקלטנו שאין לנו ברירה אלא להמשיך ללמטה לכיוון המעיין בתקווה ששם יש גם אנשים רבים ומתי שהוא הכלב/זאב ינטוש אותנו. עמית חשבה שאולי הוא מריח את האוכל שבתיק על גבה, אלה אמרה לה שהוא מריח יותר את הפחד שלהם ולכן, צריך ללכת כרגיל, לא לפחד ובלי תנועות מבוהלות, "לא לשדר היסטריה". לקחתי ליתר בטחון את התיק של עמית שיהיה גם עליי, משום מה, אלוהים יודע למה הצטיידתי ביד ליתר בטחון באבן גדולה והלכנו כך שאני ראשון, הקטנים צמודים באמצע ואלה מאחור כשעמרי צמוד לעפרי, שתי הנשים הפורטוגליות שנראו די מבוהלות היו גם הן צמודות אלינו. האמת, גם אני כבר די דאגתי בשלב הזה. ממשיכים לרדת בשביל והוא ממשיך "לפרפר" סביבנו, מהר יותר וקרוב יותר, פעם משמאל ופעם מימין, עולה ויורד בשביל מסביבנו... הקטע המדהים שאתה לא באיזה יער פרא, או באזור מסוכן או בסוף העולם, אתה ביער שבמרחק כמה מאות מטרים ממך עשרות משפחות בפיקניק, המון מטיילים בשבילים אחרים, ארמון יפה אבל כל זה לא עוזר לך, כאן ועכשיו, ב(ד)רמה המקומית... אלה שואלת את המקומיות אם יש איזה טלפון של פקחים או מישהו שאפשר להתקשר ולהן אין מושג. מבינים שאין מנוס וצריך להתקדם מהר, מנסים להצחיק את הילדים ולהרגיע אותם (ואותנו) ודרוכים בטרוף. בשלב מסוים הגענו למזלג שבילים, היינו צריכים את השמאלי אך ראינו שהכלב שעט אליו והמתין לנו בקצהו, אז לקחנו ימינה. שמחים שנפטרנו ממנו, אנחת רווחה, רק כדי לגלות דקותיים מאוחר יותר שהוא שוב איתנו, התקשה להיפרד. אמרתי לילדים שהוא כנראה כלב שצמא לחברת אנשים ולכן, הוא רץ סביבנו ככה בשמחה, מבסוט לפגוש אותנו והם אמרו שהוא כנראה שמח לפגוש את ארוחת הצהריים שלו. ממשיכים ללכת ואחרי 5 דקות שומעים מרחוק קולות של אנשים. "אנשים", קראתי בשמחה, כאילו הייתי אחרי מסע של חודש ביבשת רחוקה ונטולת ציוויליזציה. התעודדנו והמשכנו ללכת, הכלב כל הזמן איתנו ואז הגענו לאגם המופלא. ראינו עוד אנשים, יושבים, רגועים, שלווים, נהנים מהיופי הקסום של המקום ואנו? אנו ניסינו לראות מה קורה עם הכלב. הוא איתר משפחה אחרת ושעט לעברם, הם לא נראו מאושרים מהעניין. ראיתי אב ובתו שהיו די רגועים שם והם הסתכלו ארוכות גם על הכלב, ניגשתי ושאלתי אותו על הכלב... אמר לי שנראה לו שזה אסקי סיבירי ושגם לדעתו מדובר בכלב משוטט ונטוש... 

החלפת מנשאים, עפרי עליי, מנסים ליהנות מהיופי של המקום. יש שם בריכה ירוקה ויפה של מים עם צמחיית מים  ומסביב עצים גבוהים וספסלים, נראה כמו אואזיס בלב היער. באמצע הבריכה עצים בתוך המים והכל פסטורלי וירוק ויפה.. במים ברווזונים וצמחיה עשירה מסביב. בדיעבד הבנו שאם היינו בוחרים בדרך השניה, היינו מגיעים לשם תוך מספר דקות. זה מאוד קרוב למלון ואפילו חנינו ליד... אבל אנחנו בדרך השניה... ישבנו שם כמה דקות, נותנים לגוף ולמוח להירגע, נותנים לעיניים ליהנות מהיופי הקסום הזה, הפסקת מים וחטיפים. בכיף.... באמת יפה שם... אפילו הכלב, שעדיין הסתובב באזור, כבר לא העסיק אותנו ונראה הרבה פחות מאיים אם כי הוא עבר "להציק" לאחרים אך היה הרבה פחות אנרגטי והרבה פחות נמרץ ומתרוצץ מאשר כשהיה סביבנו... אולי המים הרגיעו אותו.. הקפנו את הבריכה היפה, האגמון שיש לו גן שם: Lago do Vale dos Fetos, בטיול איטי של כמה דקות ואז אני רואה גרם מדרגות ענק, נזכר שעפרי על הגב שלי ואלה צוחקת... תדע לך שזה 144 מדרגות אבן רחבות, ככה כתוב בספר והן יורדות מהמעיין שלמעלה ועד ללמטה לבריכה... אם היינו עושים את המסלול המקובל בסדר הנכון היינו יורדים במדרגות, מגיעים לבריכה היפה ולכל האואזיס הזה ואז עושים את הסיבוב ביער...ככה עושים אנשים נורמליים... ואנחנו??? הבנתי שאין ברירה ואין מסוק שיחלץ אותנו למעלה. אודרוב, מטפסים, באמצע מצטלמים, יפה שם. מהמעיין יש תעלה קטנה של מים שזורמים ללמטה והכל מוצל וירוק ומקסים... עולים לאט, לא קל ולא פשוט. אלה שואלת אם אני רוצה להתחלף עם עפרי ואני שואל אותה כמה עולה לדעתה בירה בקיוסק למעלה... עפרי על הגב שלי ואני מדגדג אותה וכולנו עייפים מהטיול ביער. אין ספק שההרים גבוהם יותר בדרך חזרה, גם אין ספק שתמיד עדיף לרדת 144 מדרגות ולא לעלות אותן... מה, אף אחד לא חשב על מדרגות נעות כמו בקניונים??? כל כך קשה? עאלק, מלון מפואר ליד... אז מה אם זה טבע ויער מדהים ועתיק ואבנים רחבות וישנות... אנחנו בשנת 2010, קשה לתקוע שם דרגנוע אלגנטי? מה כבר ביקשתי? היו לי פלשבקים עשרים ומשהו שנים אחורה מהמסעות עם הפק"ל הכבד על הגב... והכי מעצבן? אתה רואה את כל הזוגות המטופחים, עדיין מבושמים וריחניים, יפים ולא מזיעים, יורדים להם בנינוחות קלה במדרגות ונהנים מהמראה היפה של הבריכה והצמחיה שמתגלה כאשר יורדים במדרגות. ואני? אני מזיע כמו פורטר נפאלי שסוחב על הגב מטען של משפחה שלמה בדרכו לאנפורנה... למה, למה אני לא מקשיב לה? על ההתחלה היא קלטה שהשביל ההוא רחב מדי ושאנחנו צריכים לרדת ללמטה, למעבה היער. היא הציעה שנחזור לחניה בהתחלה ואני "לא, בואי נזרום, הכי הרבה נשבור לתוך היער". בשלב מסוים הילדים רמזו לי שאקלל בשקט כי "הדיבור הפנימי" שלי עם עצמי הפך לקולני משהו וזה מביך אותם. אמרתי להם שעוד מילה, אין להם ארטיקים. המשכנו בטיפוס וכשהגענו למעלה המדרגות הבנו שיש עוד קצת הליכה... אני כבר ממילא לא נושם, ללא אוויר ואפילו שותק. עפרי עדיין עליי, לא קפצה. ממשיכים ללכת ומגלים מרחוק סימני מכוניות. החניון קרוב. בשארית כוחותיי מגיע לקיוסק, מסמן לה 2 בירות. גם ברגעים כאלה אני לא מפקיר את הזוגיות...אלה והילדים יורדים על ארטיקים. מוריד את עפרי מהגב, מסדרים את הנשימה... הבירה נגמרת מהר מדי, עושים החלפות, שני ריקים תמורת שניים חדשים, מלאים וקרים. אגב, להבדיל מ"הגזלנים" שלנו, הפורטוגלים הם כמעט מלאכים... בקבוק בירה קרה עולה 1 יורו בלבד וגם מחירי הארטיקים סבירים לגמרי. חשבתי לעצמי שנחמד שהמחירים הוגנים ושאין פערים עצומים בין העיר, הכפר, היער או שפת הנהר... מחזירים את המנשא לרכב, מחליפים לעפרי, נרגעים, כבר לא מזיעים... אפשר להמשיך. מטיילים בגני הארמון היפים, נהנים מהריחות ומהצבעים של השיחים והפרחים. כמה יפה שם והארמון המרשים... חבל על הזמן. בילינו שם עוד חצי שעה, נותנים לעיניים ולאף לעבוד שעות נוספות... רואים עוד משפחות מקומיות מטיילות שם, זוגות בכל מיני צילומים ופוזות רומנטיות.. גן מקסים, ארמון-מלון מרשים, מה עוד צריך? כמובן, לילה במלון...השעה כבר היתה שעת דמדומים. היינו ביער בוסאקו כשעתיים ומתוך זה כשעה ומעלה במסלול ההליכה שביער. למרות "כלבם של בני בסקרוויל" נהנינו מאוד מהטיול ביער היפה שם, מפלונים, בריכות מים, הרבה ירוק, עצים וצמחיה עבותה. אם מוסיפים לזה כקינוח את הגנים המרשימים של ארמון בוסאקו, הרי שהחוויה מושלמת. ניתן להמשיך עם הרכב לתצפית Alta-Cruz וביער עצמו יש עוד מספר מסלולים ואזורי טיול יפים. יער בוסאקו הוא מקום שבהחלט כדאי להקדיש לו את הזמן והכבוד הראויים. שמחנו שהגענו אליו בשנית ושהפעם גם יצא לנו לטייל ביער. אגב, יופי של מקום לסופשבוע זוגי למי שרוצה להתנתק מהעולם, לטייל בגנים וביערות יפים וליהנות ממנעמי לינה במלון שהוא בעצם ארמון...

נסיעת הרפתקות לילית לעמק הדורו
הגיע הזמן לחזור לרכב, ממתינה לנו עוד נסיעה ארוכה עד לפינאהו ולמקום הלינה החדש... הבנו שגם הפעם, כהרגלנו מהטיול הקודם, ניאלץ להגיע לשם בחשיכה גמורה.... מתחילים לרדת מההר ועוברים את כל הישובים הכפריים שבאזור לוסו. המטרה כרגע להגיע כמה שיותר מהר לאזור פיניאו בעמק הדורו ולנצל כמה שיותר את האור בחוץ. מדובר בכבישים שלא נסענו בהם עדיין כי בפעם הקודמת הגענו לעמק הדורו מממערב, מכיוון פורטו, ולא מדרום, כמו הפעם. עפרי מחליטה שזה המקום הכי מתאים להקיא. עצירה מהירה, מרגיעים אותה, מרגיעים את הילדים, ניקוי יסודי שלה ושל כסא הבטיחות, החלפת בגדים וחוזרים לנסיעה. עוקבים אחריה כל הזמן לראות שהיא בסדר, שלא התייבשה חלילה או משהו כזה, כנראה ששתתה יותר מדי במהירות או אולי אכלה משהו. בכל מקרה, היא חזרה לעצמה במהירות ונרגעה וחזרה לקשקש ולצחוק ולריב עם אחים שלה, אז אפשר להמשיך. היינו צריכים להתחבר לאוטוסטרדה A24 באזור העיר Viseu ומשם להמשיך צפונה לכיוון וילה ריאל בעמק הדורו.  בבוקר, כשעברנו על המפות והשוונו עם גוגל-מאפס וויאה מישלין, הם המליצו לחזור את כל הדרך לאוטוסטרדה מערבה ואז לנסוע קצת צפונה באוטוסטרדה ומשם לשבור מזרחה חזרה לכיוון ויסאו. בשטח זה נראה די מטופש, סיבוב מיותר של עשרות ק"מ. החלטנו לסמוך על המפה ועל עצמנו ולנסוע צפונה בכביש האזורי שעליו היינו וטוב שעשינו כך. כביש יפה, די מהיר, הכל ירוק מסביב, יערות ושדות ועמקים ויש שם קטע מדהים בצפון פורטוגל שלפעמים אתה נוסע על גשר ענק מספר ק"מ, בגובה של אשכרה עשרות מטרים וכשאתה מסתכל למטה אתה רואה עמק מוריק וירוק, כפרים ושדות וכרמים... מדהים! הם בונים גשרים כדי לדלג על עמקים ולא לפגום במהירות הנסיעה... זה לא שיש נהר או משהו, פשוט "מותחים קו ישר" בין שתי נקודות גבוהות ונוסעים. צריך לראות כדי להאמין. בכלל, תחום בניית הגשרים שם מאוד מתקדם ויצא לנו לראות בדרך מספר גשרים בבניה, עוד טרם הנחת קורות הכביש ורואים רצף של עמודי ענק בגובה עשרות מטרים וכל עמוד שכזה, קשה לרקוד סביבו הורה...
 

ממשיכים לנסוע, מתחברים לאוטוסטרדה. עדיין קצת אור בחוץ. ברבע לתשע אנחנו רק באזור ויזאו, עוצרים לתדלוק, הילדים ישנים, מתים לקפה אבל אין מכסים ואין זמן לשתות.. ממשיכים בנסיעה. בצד שמאל אנחנו קולטים בהמשך הכביש, מרחוק אבל לא יותר מדי רחוק, שריפת ענק ועשן ואש. מקווים שעמית לא תראה. עוד לא התגברנו על משבר הכלב, שריפות אנחנו צריכים? מסתכלים וזה לא סימפטי, פתאום עמית מתעוררת: ראיתם? שריפה... זה לידינו? אנחנו עוברים ליד זה? מה פתאום, זה רחוק... מספר דקות לאחר מכן עברנו סמוך לשריפה וראינו איך עמית דרוכה... מתחיל להיות חשוך, ריח עשן מבחוץ, אין ספק שהיו ועדיין יש לא מעט שריפות באזור, בדמדומי האור האחרונים רואים מרחוק לצידי הכבישים מוקדי אש שונים.. בחושך זה אפילו יותר מפחיד, רואים את האש מרחוק... כשירדנו מהאוטוסטרדה כבר היה חושך מוחלט והשעה מאוחרת. לוקחים ימינה ואז צומת, ימינה או שמאלה? המפה לא ברורה. עוצרים שניה בצד, בזמן שאלה "חופרת במפה" אני שולף מהתיק שני מסלולי נסיעה ש"הכינונו מראש", כמנהג בתיה עוזיאל... בבוקר, כשעברנו על המפות ומחשבוני הדרכים שמרנו על הלפטופים קובץ אוף-ליין של "סיפורי הדרך" מגוגל מאפס ומויאה מישלין. יתרה מכך, העתקנו את הקבצים על דיסק און-קי ואחרי ארוחת בוקר הדפסתי את המסלולים ליתר בטחון בטרקלין העסקי של המלון.. קטן קטן, אבל גדול, הדיסק און קי. מי אמר שספונטניות ורצינות לא חיים טוב ביחד? ספונטניות מחושבת, ממוחשבת... בקיצור, אני שולף את שני המסלולים והם אומרים שצריך לפנות בכיכר ימינה... ואם אין כיכר??? בקיצור, החזרתי לתיק והחלטנו שנפנה שמאלה. נוסעים כמה דקות בכביש חשוך ומרגישים שהוא מתפתל ועולה לו במעלה ההר, אבל "השכל" שלנו אמר לנו שאנחנו צריכים לרדת למטה לכיוון הנהר. משמע, צריך את הכיוון ההפוך.. עכשיו, לך תעשה פרסה בחושך מצרים, בכביש הררי מתפתל כשממולך תהום. נסענו עוד כמה דקות ובהזדמנות הראשונה שראינו אפשרות עשינו פרסה באמצע הכביש ונסענו חזרה. כל הסיבוב לקח כחמש דקות וחזרנו לאותה צומת והפעם המשכנו ימינה.. אחרי עוד פניה וכמה מאות מטרים הגענו לכיכר... ממשיכים לנסוע וקולטים לפי השמות שאנחנו "באזור", עכשיו זה כבר נהית מכשירים כמו שאני קורא לזה, אני מרוכז בכביש, אלה במפות ובשלטים ואנחנו בידיה הטובות. נוסעים, מתפתלים, מדי פעם עוברים כמה בתים, חושך מצריים, תנועה דלילה. יודעת איפה אנחנו? כן. סע, יש עוד כמה ק"מ... אני כבר שפוך ומת להגיע, חייב להיות ערני כי הכבישים צרים ואין תאורה. שנתקשר להודיע שאנחנו בדרך? ניסינו, אין קליטה, התמקדנו בדרך.. מגיעים לרגואה (Regua). סוף סוף עיר, אנשים, מכוניות, בתים, אורות. חוצים גשר ברזל ויוצאים מרגואה. סוף סוף רואים את פיניאהו (Pinhao) על השלטים. עוד 27 ק"מ. אללה יוסטור. עוד חצי שעה לפחות. כבר עשר בערך. זוחל אחרי טנדר עמוס שזוחל כי ככה בא לו. מצד שמאל אתה קולט שזה הנהר והכביש מתפתל ואין יותר מדי גדרות הפרדה, אין בכלל. מי רוצה לעקוף במקום כזה? ממשיכים לנסוע. ההוא פנה ימינה, אנחנו ראשונים בכביש, אנחנו לבד על הכביש...פתאום באמצע הכביש רמזור כזה מוזר, יש קטע שהכביש הופך לחד מסלולי לכמה מאות מטרים ויש רמזור. הרגשתי כמו בסרט אפלולי של דיוויד לינץ', חושך מצרים, אתה לבד על הכביש בארץ זרה, לא מכיר את הקודים, הרמזור אדום ואתה עומד ככה שתיים-שלוש דקות.. אולי הרמזור מקולקל? מצד שני, אדום זה אדום. סימן קריאה! יושבים ומחכים ומחכים... רואה אורות מאחוריי, אמרתי לעצמי שאולי הוא יעקוף ואז נראה מה קורה... אחרי כמה דקות נהיה ירוק... נוסעים כמהמאות מטרים בכביש חד מסלולי ואז רואים את הרמזור בצד השני, גם שם יש רמזור ורכב שממתין.... ברקע ברכב דיסק ברזילאי שקט בפורטוגזית, מוזיקה נפלאה, עצובה, עמוקה , חודרת לנשמה. אני מרוכז בכביש בטירוף, קולט שבעצם מצד ימין יש הרים, מצד שמאל יש את הנתיב השני ואז זה הדורו, בכבודו ובעצמו, חשוך ומאיים.. לא נעים לנסוע בפעם הראשונה קרוב כל כך למים בכבישים צרים ומתפתלים.. פתאום אורות כתומים וקומפלקס ענק על המים, הגענו לסכר רגואה האימתני (ועליו בהמשך). מתקרבים לפיניאהו, אותם כבישים שבימים הבאים עצרו את נשימתנו ביופיים הרב, בפסטורליות שבהם ובנוף שסביבם נראו מאיימים בחשכת הליל. מתקרבים לפיניאהו, עיירה שהיא בעצם רחוב ראשי אחד ארוך ומתפתל. חוצים את גשר הברזל המפורסם שלה. משמאל אני מזהה את מלון וינטג' הידוע שרק לפני יומיים התכתבתי איתם בנוגע לאפשרויות לינה. חוצים את העיירה שאין בה כמעט נפש חיה בחוץ. אחרי 3 דקות חוצים גשר אבן רומי ישן ופתאום מולנו הר ענק, קיר מפחיד ויש ימינה ושמאלה. לפתע רואים שלט עם השם של המקום שלנו, שמאלה עוד 4 ק"מ. הילדים מאחורה מתעוררים, הרגשת הקלה באוויר. אני בערנות רבה כי הכביש צר עקב עבודות בו ומשמאל זה הנהר... נוסעים ואז יש שבירה של הכביש ב-90 מעלות ועוברים בשער אבן גדול ומעליו גשר רכבת. קצת מוזרה כל הקונסטרוקציה הזו, אנו צוחקים. נוסעים ואז עוברים אזור שנראה כטיילת, אני "מסמן" לי מסעדה עם מרפסת בצד ימין, סגורה כמובן. בדיוק מנקים. מצד שמאל במים, רואים את אחת מספינות הקרוזים על נהר הדורו חונה במעגן. מרגישים שאוטוטו אנחנו ב"בית החדש". 

Casa do Visconde de Chanceleiros: שם מהאגדות, מקום מהאגדות...
פתאום עליה תלולה, מתחילים לעלות והכביש מתפתל. כביש צר, בחלק מהמקומות לא בטוח ששתי מכוניות עוברות. בעליה יש מצד ימין את דופן ההר שאנחנו נוסעים לאורכו וכרמים, משמאל אתה קולט שאין כלום, רק תהום. פחד אלוהים. אין מעקה, אין גדר בטיחות. נוסע לאט. בטסט לא נסעתי ככה לאט. לפעמים חשבתי שהאוטו בכלל עומד.. ככה, 20-30-40 כל הדרך. בצד שמאל אני קולט בקטעים מסוימים חוט  סימון לבן במקומות שבהם "הכביש נשבר" ואין שוליים בכלל... מתפלל שלא יבוא רכב ממול, מחכה שהעליה הזו כבר תיגמר, אלה אומרת לי לנסוע לאט.. אמרתי לה שיותר לאט מזה זה כבר רוורס..אני רואה רק את הכביש שמולי, לא מסתכל שמאלה כדי לא לאבד ריכוז, אבל בכל זאת רואה מדי פעם רחוק באופק עוד גשר מואר בכתום. הם מאירים גשרים במקומות "אסטרטגיים" הנראים למרחוק והמראה מדהים... מגיע רכב מלמעלה. הוא עוצר ואני מתקדם והמקום מסוים, קצת רחב יותר, אני עוצר והוא עובר. אני אומר לעצמי עברו 2 ק"מ, עוד 2 למנאייק... ממשיך לנסוע, להתפתל ולעלות במעלה ההר, משמאל תהום ואתה רואה טרסות וכרמים מתחתם ומימין טרסות גבוהות וגם כרמים. מיותר לציין שאין תאורה בכביש. בשלב מסוים הגענו לכפרון מסוים וראינו, הפלא ופלא, אנשים וילדים ברחוב.. הכביש כבר התפתל לתוך הכפר והתרחק מצלע ההר ומהתהום... אחרי שלוש דקות נוספות מגיעים למעין רחבה ויש שלט: Casa do Visconde de Chanceleiros. הגענו. ראינו מבנה אבן מאוד גדול, דו קומתי עם חדר נוסף בקומה שלישית. מבנה מרשים ושער ברזל גדול ונעול ברכזו. כמו שער של חצר ערבית. נראה נטוש, אבל יש הרבה מכוניות שחונות מול השער. הם בטח ישנים, וואו איזה פדיחה. בדרך כלל, כשאנחנו מגיעים מאוחר למקום, אנחנו תמיד מיידעים מראש באימייל, מתקשרים, מעדכנים וכאן? כלום... מיום שישי לא היינו בקשר והיום יום ראשון ועכשיו מאוחר בלילה. כבר עשר וחצי ואולי אחת עשרה...

לוחצים בפעמון. מחכים דקה ואז מגיעות שתי נשים. פותחות את השער. אלה מציגה את עצמה ומתנצלת והאישה המבוגרת מבין השתיים מחייכת ומחבקת אותה ואומרת: אני אדאלייד. נעים מאוד. בואו תכנסו. היינו בטוחים שכבר לא תגיעו. אורסולה אמרה שבטח משהו קרה או שלא הסתדר לכם ובטח כבר לא תגיעו היום... חייכתי ואמרתי לה שאם לא היינו מגיעים, הינו מתקשרים.. נכנסים, היא מובילה אותנו פנימה דרך  המבנה שנראה מדהים. אני קולט בעין ימין חדר שהוא בר ומעוצב בעץ כבד, אחריו חדר עם שולחן ביליארד מסיבי. משמאל, חדר כביסה ריחני ומדרגות שמובילות למטבח ענק ביתי וענק. היא אמרה שתראה לנו את החדר ואז נוכל להכניס את הכל... "יש לכם במקרה ארוחת ערב?" שאלתי, מסתכל על הילדים המורעבים. מסכנים, התעוררו משינה ולא אכלו מזמן. אפשר להזמין משהו? אלה שואלת והיא מתנצלת ואומרת לנו שמאחר ולא חשבו שנגיע, לא שמרו לנו אוכל והם סיימו כבר להגיש ארוחת ערב. באסה. נו שוין, נאכל עוגיות וחטיפים ונלך לישון. עולים במדרגות ויוצאים מהמבנה. בצד שמאל מרפסת, שם אוכלים ארוחת בוקר, היא אומרת. ואז אנחנו רואים מקום מדהים, חדרים יפים ומעוצבים, הכל טובל בירק ובצמחיה פרחים ומואר ויפה ובריכה מוארת ויפה. נכנסים לחדר, במסדרון ריח מדהים והחדר מקסים. מורידים חלק מהדברים שלקחנו ויוצאים, בינתיים אדאלייד ושתי בחורות צעירות סייעו להכניס חלק מהתיקים. הבאנו את היתר, נעלנו את הרכב, הן נעלו את השער ואז הזמינו אותנו למרפסת. מציעה לילדים שתיה קרה ולנו יין, אנו רואים רק שולחן אחד שיושבים בו אנשים ולפתע אדאלייד ניגשת אלינו ואומרת: ארוחה של אומלטים לכל אחד וסלט ירקות זה בסדר? כמעט נישקנו אותה באותה שניה, לא רצינו שתיבהל מהישירות הישראלית. היא לא נראתה פורטוגלית. הימרנו שהיא גרמניה. בקיצור, יושבים, אוכלים, מציעה יין, בהתחלה אמרנו שאין צורך, אחר כך שתינו ושתינו. פתאום אנו מסתכלים ורואים מדורות ענקיות ממול, אש בוערת, שריפות ענק. עמית נלחצה. אדאלייד מסבירה שיש שריפות ענק בכל צפון פורטוגל ומה שאנו רואים נמצא במרחק 20-30 ק"מ, חצי שעה נסיעה, ובגלל שאנו על צלע הר ועמק הדורו מפריד בינינו, זה נראה קרוב. אוכלים לאור נרות. השולחן מתמלא באוכל, לחמים טריים, חמאה וגבינות, אומלטים וירקות. היין זורם ואנחנו מתחילים להשתחרר מלחצי הנסיעה וקולטים שהגענו לגן עדן, מרפסת עם אוויר נעים , ממול עמק הדורו שמואר פה ושם, אוכל מצוין, יחס חם, הילדים אוכלים בתאבון ושותים. רוצים עוד בקבוקי שתיה וכבר נראים מאוששים, אנחנו אולי קצת יותר מרוששים אבל הרבה יותר מאושרים. יש שם ריחות מדהימים מהפרחים ולא נעים לומר, אני יודע ששריפות זה דבר נורא ורע כמובן, אבל אחטא לאמת אם לא אומר שהיו רגעים שהמראה הזה, האדום העז, המשתולל מרחוק, היה פשוט מהפנט, ממגנט. עמית עדיין היתה לא נינוחה מהאש והסברנו לה שנהר הדורו מפריד בינינו ושאין לה מה לדאוג. בקבוק היין האדום נגמר. הילדים נהנו מהארוחה הרומנטית לאור הנרות עם כל הנוף החשוך אך חלקו מואר שמסביב. אישה מבוגרת ונאה, גם לא פורטוגלית, שעד כה ישבה בשולחן שלידינו ניגשה אלינו, רכנה לעברי ובחיוך גדול אמרה לי: אני אורסולה. לא סמכתי עליך. הייתי בטוחה שלא תגיע. טעיתי". חייכה. אני קולט שהיא ואדאלייד נראות ונשמעות מאותו "מוצא". חייכתי ואמרתי לה שאם אני בטיח משהו, אני תמיד מקיים. אם הבטחתי לה שנגיע, נגיע. אחרת, היינו מתקשרים. קשקשה קצת עם אלה ואיתי וחזרה לשולחן שלה, שבדיעבד גילינו שהיו אלה בני משפחתה. סיימנו לאכול ולשתות. נעמדנו על המעקה המרפסת, ראינו את שבילי הגנים המוארים, את המבנים, היה לילה שקט. הרגשנו שהגענו למקום הנכון, מקום שקשה לתארו במילים. בבוקר ראינו עד כמה צדקנו! הילדים זחלו למיטות, עייפים אך מרוצים ושבעים! בקומה השניה שבה היתה מיטתנו, יש מרפסת נעימה לנוף העמק ובה שתי כסאות ושולחן. לא צריך יותר מזה. בחדר המתין קנקן מלא ביין פורט ושתי כוסות. מרפסת, יין פורט, לילה טוב... אגב, את קנקן היין מילאו מחדש כל העת, בהתאם לצורך והיה  צורך. התחלנו את טיולנו בצפון פורטוגל.