היום השלישי: סינטרה ביום, שיאדו וביארו אלטו בלילה

 

אחרי יומיים בליסבון (יום באלפמה ויום באזור האקספו) הגיע העת לצאת קצת מהעיר. היום (זה היום השלישי שלנו לטיול ומדובר ביום שישי) אנחנו לוקחים את הרכבת ונוסעים לסינטרה. בטיול הקודם סינטרה (Sintra) היתה היהלום שבכתר. לא היה ספק שנשוב אליה ולו כדי שהילדים יראו את ארמון פנה (Palace of Pena), ארמון באמת מהאגדות. בפעם הקודמת ביקרנו בארמון הלאומי(Palacio Real National) , בארמון פנה ובפארק הירוק והמיוער שסביבו וכן במבצר המורים. הפעם רצינו לבקר גם בארמון מונסארט (MONSERRATE) בסינטרה שנראה בהחלט מרשים בתמונות. מבירורים מוקדמים במייל מול מינהלת הפארקים של סינטרה (יש דבר כזה..) הבנו שאין תחבורה ציבורית למקום וקשה להגיע אליו ללא רכב פרטי. היה שלב שבו חשבנו אולי להקדים ביומיים את לקיחת הרכב השכור בליסבון כדי לנסוע ברכב לשם אולם מתחשיבים שונים, זה נראה לנו יקר מדי ומורכב מדי לקחת רכב יומיים מראש, לשלם עוד יומיים שכירת רכב, לשלם על חניה (יקרה) ליומיים בליסבון. בקיצור, ירדנו מזה.. ניסיתי במקביל לברר עם סוכנויות מקומיות כמה יעלה לנו לשכור מיניואן ונהג צמוד ליום אחד בסינטרה. שפשוט יפגוש אותנו בסינטרה עצמה, ליד תחנת הרכבת, ילווה ויקפיץ אותנו מנקודה לנקודה במהלך היום בסינטרה עם הרכב. כנראה ששאלה כזו ישר עוררה אצל הגורמים שביררתי מולם את התחושה המאוד שגויה כאילו הגיע אוליגרך ישראלי לביקור בסינטרה עם משפחתו החביבה ...כתבו לי שמבחינתם אין זה משנה אם הנהג יסיע אותנו מליסבון לסינטרה ובחרה או ייפגש איתנו בסינטרה עצמה, המחיר למיניואן עם נהג ליום אחד הוא 350 יורו... הם גם היו מספיק מקצועיים לציין שהמחיר אינו כולל את מחיר הכניסה לאתרים ...
הלו?? 350 יורו?? זה בדיוק המחיר ששילמתי לטרנספורטר שכור לשבוע (לפני תוספת ביטול השתתפות עצמית, למען הדיוק)!!!!
בקיצור, החלטנו שכשנגיע לסינטרה, נראה מה יהיה בשטח ואז נחליט.

סינטרה ממוקמת 30 ק"מ צפונית מערבית לליסבון על ראש גבעה ומעליה וסביבה על הגבעות היותר גבוהות נמצאים הארמונות והמבצרים.
ליד המלון שלנו יש תחנת רכבת גדולה בשם אנטר קמפוס (Entrecampos). בפעם הקודמת לקחנו משם רכבת ישירה לסינטרה. הנסיעה לשם היא בחינם כי זה כלול בכרטיס ליסבון. הגענו לתחנה, קנינו כרטיסים לרכבת לילדים (8.3 יורו, הלוך ושוב) וגילינו להפתעתנו שמערכת הרכבות בפורטוגל איננה קופאת על שמריה לרגע ... כבר ציינתי כאן שבמהלך שלוש השנים הללו נוספו מספר תחנות חדשות של הרכבת התחתית והמטרו ונוספו עוד קווים ועתה גילינו שמהתחנה הזו אין כבר רכבת ישירה לסינטרה. היו לנו שתי אפשרויות: לקחת תחתית לכיוון תחנה אחרת בליסבון (בכיכר רוסיו) שממנה יוצאת רכבת ישירה לסינטרה,או פשוט לעלות מהתחנה שלנו על רכבת לכיוון העיירה Casem הנמצאת בדרך לסינטרה ושם פשוט להחליף רכבת (עניין של חמש דקות המתנה בין הרכבות שם). מאחר ובשני המקרים היה צורך בהחלפת רכבת, כמובן שבחרנו באפשרות השניה ולקחנו את הרכבת לעיירה קאסם. הנסיעה ברכבת לסינטרה אורכת כארבעים דקות וביציאה מליסבון עוברים דרך כל מיני שיכונים לא הכי יפים בעולם ועיירות (באחת מהן, פתאום הבחנו בשלט ענק ועלי דגלי ישראל ופורטוגל אבל לא הספקנו לראות של מה זה היה ) ולאט לאט הנוף מתחלף והופך לכפרי יותר, הררי יותר ובעיקר ירוק ויפה יותר, חורשות מיוערות. הנסיעה ברכבת מאוד נעימה ואין כלל צפיפות, יושבים בנחת. כשמתקרבים לסינטרה רואים מרחוק, מצד שמאל, בפסגת ההר את מבצר המורים ואת ארמון פנה, משקיפים מלמעלה על הנעשה מסביב. בכלל, כשמגיעים לסינטרה, מבצר המורים האימתני משקיף מעל ולא קשה להבין מה היתה חשיבותו הצבאית

בתחנה הקטנה של סינטרה הפסקת ארטיקים כמובן ואז יוצאים משם ברגל וזורמים עם הכביש (בהתחלה ישר ואחר כך שמאלה, לכיוון מרכז העיר התיירותי ולכיוון היעד הראשון שלנו: הארמון הלאומי. שתי הארובות המוזרות שלו בולטות מרחוק. לאחר הליכה של 5 עד 10 דקות הגענו לכיכר הגדולה (Praca Da Republica) שבה ממוקם הארמון הלאומי (Palacio Real National) . כבר מבחוץ ניתן להבחין בחזותו ובחזיתו הלא אחיד של הארמון, תוצר השינויים, קישוטים ותוספות שבוצעו ע"י המלכים הפורטוגזיים השונים...הכניסה לילדים חינם ולנו חינם בזכות כרטיס ליסבון. אין כניסה עם טיולון, הפקדנו אותו במשרד שם ועברנו למנשא גב עם עפרי.. הארמון בנוי ממבנה מרכזי ועוד שני אגפים שנוספו במאה ה- 16. כפי שקלטנו די מהר, אין דין סיור עם שלושה ילדים ותינוקת כדין סיור זוגי, רגוע, מעמיק וזורם לאט יותר . כאן, הקצב מהיר יותר, מפגינים ערנות שהילדים לא ייגעו ולא יפרקו כלום ובמקומות שנראו להם פחות מעניינים, התעכבנו פחות. זרמנו בין קבוצת תיירים מצרפת לקבוצת תיירים מארה"ב שלא הבינה מי זו המשפחה שכל הזמן מסתובבת להם בין הרגליים ..
בארמון הלאומי יש גם חדר ערבי וגם חדר סיני, נשקיה וגם חדר קריאה שבו התקרה מצוירת (מהמאה ה- 17) ובציור יש למעלה מ-130 עורבי נחל כשבמקור של כל אחד מהם יש ורד והם אמורים לייצג או לסמל את כל גבירות חצר המלוכה. אלה סיפרה שם לילדים את האגדה ולפיה כאשר המלך ז'ואאו הראשון העניק ורד לאחת ממאהבותיו ופילגשיו הרבות, עורב אחד גנב את הורד והפנה את תשומת ליבה של המלכה לבגידות ולניאופים של בעלה המלך. היא תפסה אותו כשעמד לנשק את אותה פילגש. כדי לשים קץ לרכילויות ולשמועות, ציירו על תקשרת החדר עורבי נחל כמספר המאהבות והפילגשים שהיו אז בחצר המלוכה שלו... ראינו שם גם חדר ובו תקרה שמלאה בציורי ברבורים שכאילו מביטים עלינו מלמעלה. היה כיף לשמוע במהלך הטיול את הילדים מדסקסים ומשחזרים לעצמם את האגדות היפות השונות שאלה סיפרה להם בארמונות ובמנזרים השונים אחרי שטרחה ללקט אותן בארץ לפני. אחרי שסיימנו לבקר בארמון (להערכתי משהו כמו 40 דקות לערך, יותר קצר ממה שארך לנו הסיור הראשון הזוגי) עצרנו בכיכר מחוץ לארמון כדי לקנות ערמונים מהאש.. היה חם וטעים..עוד קצת תמונות מהארמון הלאומי בסינטרה (פלסיו ריאל נסיונל).. מה שיפה שם זה מגוון הסגנונות והעיצובים השונים. אין קו אחיד, אלא אוסף מגוון של יצירות וקישוטים וסגנונות בניה שונים.. מלך מלך וטעמו...

 

קפצנו לביקור למדרחוב התיירותי, אך מקסים ויפה, שנמצא מעבר לכביש ושם גם ריכוז בתי קפה ומסעדות כמו גם חנויות למזכרות.. קנינו מספר חבילות של עוגיות טעימות וטריות במאפיה ובית הקפה הידוע "PIRIQUITA" כדי שיהיה מה לנשנש בטיול בארמון פנה, שוטטנו קצת בסמטאות שם ואז חזרנו לתחילת המדרחוב, מול הכיכר. מעבר לכביש היתה תחנת אוטובוס (ממש סמוך למשרד מידע לתיירים). חיכינו לקו 434 שייקח אותנו מסינטרה "תחתית" ללמעלה, לארמון פנה. האוטובוס עולה בדרך המאוד מפותלת לכיוון מבצר המורים וארמון פנה, גולת הכותרת של יום הטיול המרתק והמענג בסינטרה.

כשהגענו לקופות בכניסה לארמון פנה, שאלנו על כרטיס משולב לארמונות פנה ולמונסרט, הקופאי שאל אם אנחנו עם רכב והביט בשעון, ענינו שלא ואז הוא אמר שמאחר ואין משם תחבורה ציבורית ישירה למונסרט וצריך לחזור חזרה לסינטרה למטה ומשם לקחת תחבורה לארמון מונסרט (MONSERRATE) ולאור שעת הצהריים שבה הגענו, אין הרבה סיכוי שנספיק לשלב סיור בארמון פנה ואח"כ עוד להספיק למונסרט... ייעץ לנו שלא לקחת את הכרטיס במשולב. קנינו רק כרטיס לארמון פנה. הראינו את הילדים וציינו את גילם, שלפנו כרטיס ליסבון שמעניק שם הנחה מסוימת ובסופו של דבר שילמנו על כרטיס משפחתי 20 יורו, שזה פחות ממה שחשבנו שאנחנו אמורים לשלם לפי המידע שראינו באתר שלהם. לא התעקשנו ולא התווכחנו איתו, אנחנו מנומסים...

והנה אנחנו ניצבים בשערי ארמון פנה...
בפעם הקודמת שביקרנו בארמון פנה, לפני שלוש שנים, נכנסנו דרך שער הכניסה לפארק פנה המקיף את הארמון מכל עבריו ועלינו ברגל לכיוון הארמון (נמצא על פסגת הגבעה וההליכה היא במסלול עליה). הלכנו אז בתוך חורש יפה וירוק, עצים וגנים מטופחים ולקח לנו מספר דקות עד שהארמון נגלה לנו בעין... הפעם, איך שעברנו את השער, ראינו שיש אוטובוס (ירוק כמובן) שמסיע לארמון ואחר כך באותו כרטיס גם מחזיר מהארמון לשער.. (2 יורו למבוגר הלוך ושוב, ילדים חינם). למי היה כוח להתחיל ולטפס לכיוון הארמון עם טיולון? עלינו על האוטובוס, כלומר, הם עלו כולם והתיישבו בספסלים מקדימה ואני עם הטיולון ועפרי עלינו ועמדנו מאחור, מחוץ לאוטובוס. היתה שם פלטפורמה קטנה לעגלות ולאבות. האמת שהיה כיף, הסנפתי לי אוויר נקי של יערות, עצים ושיחים.. דרך אגב, בין השניים, אומנם האוטובוס יותר נוח וקצר, אך ההליכה יותר יפה ונעימה... כך שאם יש כוח וזמן ואין ילדים קטנים ורוטנים, התשובה ברורה ...

כשמטפסים במעלה הכביש, בין אם ברגל או באוטובוס, פתאום נגלה בפניך ארמון פנה והמראה פשוט מהפנט. אין די מילים כדי לתאר את מראה פנה. נכון שבפעם השניה אתה כבר מוכן יותר ואין את ההלם הראשוני והאלם הלשוני ועדיין, מרגש, מדהים, צבעוני, משדר עוצמה וכוח ובעיקר גורם לך להרגיש שהגעת לארץ הפנטזיות והאגדות.. הילדים היו מוקסמים מהגודל, מהצבעים, ממכלול המבנים והצריחים וכן, גם מהקיוסק עם הארטיקים, שגם היו צבעוניים ..

ארמון פנה הוא טירה רומנטית ענקית, יפה וכן, לא יעזור כלום, גם מוזרה וחריגה בצורתה ובעיצובה, הבנויה בצורה אקלקטית עם מגוון צבעים עזים, סגנונות, צריחים, חומות, מרפסות, שעון ענק ומה לא... הטירה ניצבת על פסגת ההר ומסביבה רק יערות ירוקים ואופק פתוח והיכן שלא עומדים בארמון ומביטים החוצה, יש נוף מדהים. 4 כיווני אוויר כבר ציינתי?? כשמסיירים שם, התחושה היא שקפצת לבקר באחד מסרטי וולט דיסני או סרטי הפנטזיות המצוירות. מעין סיור בטירה מארץ האגדות וזה אינו מקרי.. הארמון המיוחד הזה נבנה באמצע המאה ה- 19 על ידי פרדיננד מסקסוניה, בעלה הגרמני של מאריה השניה, מלכת פורטוגל באותה תקופה. כשביקש את ידה, הוא הבטיח שיבנה לה טירה שאין כמותה בעולם. הוא הביא לשם אדריכל גרמני וארמון פנה החל להיבנות בשנות הארבעים של המאה ה-19 כבית הקיץ של הזוג המלכותי. הארמון אכן משלב אלמנטים של טירות מגרמניה או צרפת עם אלמנטים מהעיצוב הספרדי (עיטורים, מרפסות) והעיצוב המוסלמי-מורי (הצריחים למשל). כל אלה יוצרים ביחד טירה שכאילו נלקחה מפנטזיה. בסיור בתוך הארמון בפנה ניתן לראות את החדרים שנשמרו כפי שהיו בעבר. מילא העיצובים השונים והמוזרים, תוסיפו לזה את הצבעים העזים והלא שגרתיים שבהם צבוע הארמון על חלקיו ואגפיו השונים ותקבלו יום חג לכל צלם חובב.. ..

 

כאמור, אין דין סיור זוגי בארמון כדין סיור משפחתי בארמון עם ילדים ... סיור עם הילדים בדרך כלל קצר ותכליתי יותר (לפחות אצלנו) בהשוואה לסיור זוגי ואיטי ומאוד מעמיק. כלומר, זה לא שעם הילדים לא ביקרנו בכל פינות הארמון, זה עבר פשוט מהר יותר ... הסתובבנו בכל הארמון, עלינו על חומותיו וצריחיו, ירדנו במדרגותיו, טיילנו בחדרים ובמסדרונות וצילמנו אותו מכל זווית אפשרית ואז, כמובן, הפסקת ארטיקים ובירה.. יש שם מעין קיוסק במרפסת של הארמון והנוף כזה מדהים.. לא צריך הרבה.. רק לשבת, לנשום עמוק, להסתכל מסביב, להתעלם מזה ששלושה צווחנים ותינוקת חופרים ורבים מסביב (הם היו קרובים לשולחן הצרפתי, לא התערבנו... למה להפריע לאידיליה ביחסים עם צרפת?? ) ופשוט ליהנות מהאוויר ומהאווירה שם... ..

בפעם הקודמת שטיילנו שם, יצאנו בדרך חזרה לשער הכניסה דרך טיול בגן הבוטני היפהפה שמקיף את הארמון. הגן כולל צמחיה מגוונת, בריכות קטנות, ערוגות וכמובן ספסלים למנוחה. הפעם, מאחר והיה מאוחר, הבנו מאחת מנשות צוות הארמון כי עד שנגיע ללמטה, השער הרלונטי יהיה סגור ונצטרך ללכת די הרבה ברגל לשער פתוח אחר. ויתרנו ועלינו חזרה לאוטובוס הירוק בדרכנו חזרה לכניסה.. אני, בצייתנות, תפסתי את מקומי מאחור, בעמידה... בירידה, היה כיף.

 

התכנון המקורי היה לבקר בארמון פנה ובארמון מונסרט.

החלטנו מראש לדלג על מבצר המורים מאחר וביקרנו בו לפני שלוש שנים.מבצר מרשים מאוד עם תצפיות נוף מדהימות על כל הסביבה ועל ארמון פנה. יחד עם זאת, חשנו כי זה לא הדבר הכי חכם בעולם לטייל על שרידי המבצר וחומותיו ולעלות בכל המדרגות לאורך החומות כשאנו עם תינוקת על הגב ושלושה ילדים קטנים. ..

ואיך אפשר בלי האוכל??

היתה כבר שעת ערב מאוחרת, שש או שש וחצי וירדנו במרכז סינטרה. ראינו שוב את החנות המדהימה של המתוקים מהבוקר, Café a RPiriQuita, אבל העדפנו לחשוב בגדול .. תכננו לאכול שם ארוחת ערב טובה ומשם לשוב לליסבון. היה לי פתק בכיס עם רשימה ש"הכינותי מראש" ובה שמות של 3-4 מסעדות שוות סינטרה. אחרי ביקורי "חובה" בחנות מזכרות ותכשיטים ובחנות צעצועים מקסימה (מתנות לעמית ועידו), הלכנו למסעדה.

כפי שכבר למדנו, בפורטוגל אין כללים בנושאי שעות פתיחת מסעדות וכל אחד פותח וסוגר מתי שבא לו .. לזה שבאנו אליו בא להיות פתוח רק בשבע וחצי.. אז חיפשנו את המסעדה השניה ברשימה שלנו וקיווינו שיש לו העדפות פתיחה וסגירה אחרות .... הבנו שהיא בהמשך הרחוב הארוך שמאחורי תחנת הרכבת וכך אמרה גם בעלת חנות הצעצועים כשתחקרתי אותה על המסעדה (המליצה בחום וכשמקומי ממליץ בחום, זה תמיד נשמע טוב, בהנחה שהם לא קרובים או שכנים ..). ברור, נכון? אז זהו שלא, כשמגיעים מול תחנת הרכבת יש התפצלות לשמאלי ולימני. לקחנו את השמאלי, רק כדי להתחבר אח"כ חזרה לרחוב הימני, כי שם היתה המסעדה ואיזו מסעדה שזו היתה ... אחת היותר טובות שאכלנו בהן בפורטוגל! לפורטוגלים יש טעם מאוד כבד וחם בעיצוב הפנים של המסעדות, המון תמונות, וילונות, עיטורים,פסלונים וגם שולחנות וכסאות.. איך שנכנסנו, ראינו את החיוך של בעל הבית והרגשנו את החום של המקום והשולחנות שישבו בהם מקומיים רבים לצד תיירים הבנו שאנחנו בסדר.. בסדר גמור אפילו. למסעדה קוראים Restaurante Dom Pipas והיא זכאית לכל אותות ואות בשמה .

התחלנו עם קנקן סנגריה גדול, 2 סטייקים עם חביתות מעל לקטנים, סטייק גדול לגדול ולנו, בעל הבית המליץ על סטייקים ברזילאיים.. אח, איזה קרנבל שהיה לנו שם, הבשר רקד לנו בפה, הסנגריה המצוינת גרמה לנו לשיר והמתוקים והקפה בסוף גרמו לנו לדמיין שאנחנו על אחד מחופי ברזיל ... מסעדה ביתית וטעימה ואווירה חמה בה, חצי שעה אחרי שהתיישבנו קלטנו שהמסעדה מלאה לגמרי ובחוץ תור גדול.. האורחים במסעדה היו מורכבים מתיירים וממקומיים והיה שם הכל, שתי וערב של משפחות עם ילדים, תיירות צעירות, זוגות תיירים אירופאים וכמובן, משפחה אחת "שקטה ומנומסת" שדיברה בשפה שאף אחד לא הבין, למרות שניכר כי סקרנה אותם .... משפחה שנראתה די מורעבת והזמינה עוד אוכל ועוד שתיה, כאילו צפוי רעב...
אחרי שעתיים וכ- 75 יורו (כולל טיפ) מהמוצדקים ביותר ששילמנו עבור אוכל במסעדה, יצאנו מהקרנבל הברזילאי החם של המסעדה הפורטוגזית המקומית הנפלאה הזו לקרירות הפחות נפלאה של סינטרה ולתחנת הרכבת הסמוכה...

 

בלילה של יום 3: חוזרים לבלות בעיר הגדולה

35 דקות מאוחר יותר, בערך בתשע וחצי, יצאנו מהרכבת בתחנתה הסופית, בכיכר רוסיו, לא רחוק מאזור רבעי הבילויים של ליסבון, אזור השיאדו Chiado וביארו אלטו (Biaro Alto) הסמוכים. הכל נראה שם מואר ויפה ומלא בתי קפה ומסעדות ופאבים וכולם יפים ויפות ואלגנטיים ואלגנטיות, כמו בכל אזור בילוי שיקי בעיר אירופאית תוססת. שאלנו את הילדים אם הם לא עייפים ולא רוצים לקחת את התחתית לחדר, אבל הם רצו לבלות.. וכך אותה משפחה מנומסת ושקטה יצאה לכבוש את חיי הלילה של ליסבון.. הילדים נראו מוקסמים משלל האורות, מכל ההמולה האנושית, מהמוזיקה שנשמעה ממקומות הבילוי, מהלילה הליסבוני התוסס, מחבר'ה שישבו וניגנו עם גיטרות באחת הכיכרות שם וכן, גם מהאוויר הנעים, צינת לילה נעימה שהייתה מתובלת בבשמים טובים ובעוד חומרים ריחניים מאוד, מתקתקים משהו, שהגיעו לאפנו בטרם נכנס העשן שלהם לעינינו .... אין ספק שחלק מהחבר'ה שם היו שמחים ועליזים .... הראינו לילדים את בית הקפה הידוע בליסבון, ששמו קפה A Brasileira ברובע ביארו אלטו וסיפרנו להם שמדובר בבית קפה ידוע מאוד, מתחילת המאה העשרים ושהוא ועתיר מוניטין ונחשב ל"מוסד" ליסבוני ידוע מאחר ותמיד יושבים שם סופרים, אמנים, אינטלקטואלים ומעצבים מקומיים. מאחר ובפעם הקודמת ישבנו שם והמקום נראה הומה ומלא עשן סיגריות, החלטנו שחבל על בריאות הילדים ..

ידענו איך אנחנו הולכים להפתיע אותם לקראת סוף היום ... מאחר וליסבון בנויה על שבע גבעות ויש שם המון עליות וירידות, הם המציאו ופיזרו בעיר מעליות עירוניות שפשוט מעלות אותך ממפלס נמוך ברובע אחד למפלס גבוה יותר ברובע אחר.. גאוני ממש. בפעם הקודמת לא עלינו עליהן והפעם החלטנו לעלות עם הילדים במעלית כזו - מעלית סנטה ג`וסטה. המעלית, הידועה גם בשם מעלית
Carmo עם קונסטרוקציית המתכת שלה, נחשבת כיום לאחד מהאתרים היותר מוכרים של ליסבון. המעלית נבנתה ב- 1902 על ידי מהנדס פורטוגזי שהושפע מאוד מגוסטאב אייפל. מעלית Santa Justa מחברת את רובע הבאיישה עם רובע שיייאדו ובייארו אלטו העילי. עולים במעלית, רק שבמקום קומות, רואים את רחובות רובע הביישה ואז כשמגיעים לקומה העליונה, יש מרפסת שיוצאים אליה מהמעלית ויפה לצפות שם על הנוף בלילה. מהחלק העליון יש תצפית טובה על רובע באיישה ועל רוסיו. משם, יש גשר מתכת שמחבר אותך לבייארו אלטו ולשיאדו. קצת צפוף שם במעלית, בתור שלפני ובתוכה, ואנחנו חששנו מכייסים, כי זה מקום "קלאסי" לכך ולכן, היינו ערניים וכל אדם שעצר רגע או שרק לעצמו או הביט בשמיים נראה לנו כייס פוטנציאלי .. כמובן שמרביתם היו סתם תיירים או מקומיים תמימים, אם כי שני גברים נראו לנו קצת חשודים וסימנו אותם.. הם ראו שהבטנו בהם ונעלמו באופק החשוך, בטח היו סתם שני אנשים שנהנים ללכת הלוך ושוב, לאט, באמצע הלילה, על הגשרון שמוביל למעלית ומאידך .... המשכנו לטייל ברחובות העמוסים ובכיכרות הומות האדם ומלאות השמחה והמולה בלילה
בקיצור, אחרי בילוי לילי של שעה ומשהו (ואולי יותר) לקחנו את התחתית מכיכר רוסיו לכיוון המלון. תחנת התחתית בכיכר רוסיו גדולה ומצויה כנראה בעומק רב כי ירדנו וירדנו וירדנו וירדנו במדרגות נעות וזה לא נגמר, זה היה ממש מסע לבטן האדמה ..

 

דרך אגב, למי שמתעניין, בליסבון אוספים את הזבל לקראת חצות ולא בשעת בוקר מוקדמת .. עוד משהו, אם נגמרו לכם המים או שיש לכם מאנצ'יס או שסתם בא לכם לטרוף משהו מאוחר בלילה (נגיד קצת לפני חצות, או אפילו קצת הרבה לפני חצות), אל תבנו על חיי לילה סוערים של קיוסקים ופיצוציות וכל מיני חנויות שפתוחות עד אמצע הלילה . נאדה, כלום. המלון שלנו נמצא במקום מרכזי ויש מספר מלונות באזור וכשלילה אחד היינו צריכים מים ויצאתי לסיור לילי ברחובות האזור שבו ישנו, הכל היה סגור והרחובות ריקים, למעט עובדי הזבל .. בסוף קניתי בקבוקי מים קרים במכונת שתיה אוטומטית שהיתה ליד המלון ..

תם לו יום ארוך ומלא אירועים שהתחיל בכך שגילינו שהקו מליסבון לסינטרה עבר שינויים בשנים האחרונות, המשיך בכך שגילינו שלא לכל ארמון ניתן להגיע באוטובוס והסתיים בכך שגילינו שלא תמיד ניתן לרדת לקיוסק הסמוך לביתך ולקנות משהו לקראת חצות אבל את הזבל כן יפנו לך, בשעת חצות...

טוב, ניתן גם לסכם כך: תם לו יום ארוך ומלא אירועים, שהתחיל בנסיעה נעימה ברכבת לסינטרה, המשיך בבילוי בשני ארמונות עתיקים בעיר הקסומה הזו (הארמון הלאומי מהמאה ה- 16 וארמון פנה המדהים מהמאה ה- 19) ולאחר הארמונות בילוי קולינרי או שמא גסטרונומי במסעדה מצוינת עם אוכל נהדר והסתיים בבילוי במעוז חיי הלילה של המאה ה- 21 בליסבון, לא לפני שהגענו אליו באמצעות מעלית מתחילת המאה ה- 20.

היינו עייפים אך מרוצים ומלאי סיפוק. בסך הכל, ראינו כמעט את כל מה שרצינו ותכננו לראות והילדים אהבו את הארמונות בסינטרה ואת השיטוט בעיר עצמה וכמובן את הבילוי הלילי, שהיה בונוס עבור כולנו.... רק דבר אחד לא ראינו למרות שקיווינו שיסתדר לנו, את ארמון מונסרט בסינטרה, אבל ידענו שזה יהיה בעייתי וממילא, השארנו אותו לטיול הזוגי הבא שלנו בפורטוגל ...

הלכנו לישון וידענו שלמחרת, יום שבת, מחכה לנו יום שכולו רובע בלם (
Belem) בליסבון, עם מוזיאון כרכרות, מוזיאון ימי, מגדל בלם, אנדרטת מגלי ארצות וכמובן, עוגיות פסטיס דה בלם... בעצם, רצינו את העוגיות, כל השאר היה סיפור כיסוי ...זהו, תם פרק סינטרה. פעמיים היינו בסינטרה ואין ספק שנשמח לחזור כי יש עוד מה לעשות בה. ניתן לשהות בה מספר ימים ללא כל בעיה, אלם אם רוצין, ניתן גם לבקר בה ליום מרוכז אחד. ההגעה מליסבון בתחבורה ציבורית מאוד נוחה. המחיר הוא שיש מקומות שקשה הגיע אליהם.