יום שני: אוויר הרים צלול כיין...

יומיים של טיול מאחורינו (שבת וראשון) וחמישה ימים מלאים עוד לפנינו וכולם באזור עמק הדורו.

יום שני בבוקר, 9 באוגוסט. קמים לגן עדן. תשע בשעון, הילדים ישנים במפלס התחתון. מסיטים את הווילונות שעל דלתות העץ ויוצאים למרפסת של החדר, שנמצאת במפלס שלנו. יש ראות מדהימה, הכל צלול, הכרמים ממול, ההרים, הירוק, האוויר. עושה סיבוב במרפסת שלנו, קולט שאנשים יושבים במרפסת של הבית הגדול ואוכלים ארוחת בוקר. הבריכה כחולה וריקה, בדיוק מנקים אותה ואני קולט את מלוא יופיו של המקום, עם כל הגנים והבוסתנים והפרחים הצבעוניים... החלטנו שהיום לא עושים כלום, ברמת ההצהרה. בריכה, אוכל, אולי סיבוב קטן ברכב אחרי צהריים בכבישי העמק, אבל לא יותר מזה.. היו יומיים אינטנסיביים והיום צריך למלא מצברים ומה יותר טוב למצברים ממים נקיים? מתחילים להעיר את הילדים, חרפו טוב שלושתם. לא חששות ממקום חדש, לא שריפות בחוץ. כלום. יש זמן להסתכל על החדר הדו מפלסי. אצלנו למעלה יש מיטת אפיריון זוגית, ארון עץ זוגי כמו של פעם, לצד המיטה מצאנו להפתעתנו משהו שהמומחים הטכנולוגיים בבית (עמרי) זיהו כעריסה (סינק) לאייפון, מנורות לילה, טלפון וכמובן, מגש ועליו קנקן יין פורט אדום ושתי כוסות. בבקרים הבאים גילינו שלא חייבים לחכות עד הלילה כדי לשתות יין אדום בחדר:)... בין שני המפלסים יש מדרגות עץ רחבות ומאסיביות. בקומה למטה היו שתי מיטות נמוכות, שטיחונים יפים, מאוורר תקרה גדול, שידה נמוכה עם ספרים וקצת חפצי אמנות, טלוויזיה קטנה (מי בכלל צריך טלוויזיה בגן עדן? גם הילדים לא...). שולחן קטן במרכז החדר ועוד שולחן פינתי ובכל פינה פרחים מיובשים והכל ריחני ויפה לך בכל החושים. חדר אמבטיה מקסים, כלומר, אין אמבטיה. יש דוש, מקלחון עם ברזים מעוצבים, קרמיקה וזרם המים הכי מדהים שנתקלתי בו בחיי ונתקלתי בזרמי מים בחיי... זרם מים כזה חזק שאתה משאיר אחרי המקלחת טיפ לברז עבור המסאז' שקיבלת.. אין כזה זרם, כאילו כל נהר הדורו עובר דרך הברז ומתיז לי על הגב ועל העורף, אשכרה מסאז' לרקמות... כשהתקלחתי שם בפעם הראשונה, אחרי ארבע שעות הילדים נכנסו לבדוק אם אני בסדר, ואני? אני נזכרתי בסצנה האלמותית מהסדרה עבודה ערבית שכאשר הבחור בא לראות דירה, הוא מדבר עם בעל הבית ואומר לו שהוא נכנס שניה למקלחת ואז רואים אותו עומד ערום מתחת למים הזורמים, מאושר כולו עם חיוך דבילי על הפנים... ואח"כ הוא מנסה לשכנע את אשתו לקנות את הדירה והיא לא מתלהבת ומעלה התנגדויות עד ש... רואים אותה מתקלחת גם ובעל הדירה בחוץ, לא מבין מה קורה והיא צועקת לבעלה: כן, אני רוצה את הדירה... ככה אני הרגשתי במקלחת, מבחינתי, אני כבר בתוך נהר הדורו... בקיצור, מקלחת עם אריחים יפים וברזים מעוצבים וכל יתר הדברים הקטנים שניכר בהם שיש מאחוריהם חשיבה גדולה על כל פרט ופרט, החל מהסטים של סבונים מוצקים ומספר בקבוקוני שמפו, סבון נוזלי וקרם גוף וכלה בערכה לצחצוח נעלים, ערכת תפירה, כובע רחצה ויתר ערכות הפיצ'פקייס שיש בבתי מלון והכל ארוז ומסודר בטוב טעם, עם השקעה ותשומת לב. יצא לנו להתארח בצימרים ובחוות והפרטים הקטנים האלה בדרך כלל לא נמצאים בהם... ראיתי שהיו ארבעה או חמישה סטים של מגבות (מגבת גדולה ומגבת קטנה). בדרך לאוכל ראיתי בדיוק את שתי החדרניות מסדרות חדרים אחרים באגף שלנו (היו עוד 4 חדרים חד קומתיים בקומפלקס בצד שלנו) וביקשתי מהן 6 מגבות. לא ממש הבינו אותי וסימנתי להן עם הידיים שאנחנו שישה. מאז, כל בוקר (מנקים שם כל בוקר את החדרים, מחליפים מגבות ומסרים את המיטות ואת החדר) המתינו לנו 6 סטים של מגבות וכל הסבונים והשמפואים ניצבו להם גם במסדר שישיות... חבל שלא דיברתי איתן על בירות, היה נחמד למצוא גם שישיית בירות בכל בוקר...ואני בסך התכוונתי שיוסיפו עוד מגבת או שתיים כי אנחנו שישה:)...  

נהר הדורו
תצפית על נהר הדורו מהכביש העולה לחווה 

עולים לאכול ארוחת בוקר במרפסת. יושבים שם שני זוגות שעד אז נהנו מהארוחה השקטה והטעימה, בעלת המקום עם בתה ומשפחתה, עוד משפחה קטנה ולנו שמרו את השולחן הגדול... ארוחת בוקר חביבה ומגוונת ונטולת ביצים, לגמרי. שולחן יפה של בופה, בתוך קערה עטופה במפית בד לבנה המתינו לנו קרואסונים חמים וטריים, מספר סוגי לחם טריים, עוגה, מגוון גבינות ונקניקים, סלמון, ירקות, פירות כגון פלחי אבטיח, קוביות מלון וענבים אדומים, קפה, תה בטעמים שונים ומספר קנקני מיצים ומים מינרליים, יוגורטים ומעדני חלב, דגני בוקר בצנצנות זכוכית מעוצבות ו.... הילדים מקטרים שאין להם מה לאכול, עפרי מתחילה לחקור את המרפסת ועידו התאהב במסחטת התפוזים החשמלית שניצבה בגאון ולידה בסלסלת קש גדולה עשרות תפוזים כתומים וטריים.. אם פעם הוא ירצה להתפרנס ממשהו צדדי, אין ספק שהוא יעבוד כסוחט.. לא בשוק האפור, בשוק התפוזים והמיצים הטריים... יושבים במרפסת, מנסים לאכול, עפרי והנכד הבלונדי של אורסולה עסוקים בלחפש אחד את השניה ולהיפך, עפרי "פולשת" כל הזמן למטבח הביתי הגדול עם שולחן העבודה המאסיבי במרכזו.. אתה רואה איך הבנות שם עובדות ומכינות את ארוחת הבוקר. הכל אמיתי, טרי, נעשה במקום. תענוג. הנוף שנשקף מהמרפסת קשה לתארו, המרפסת פתוחה ועל אדני החלונות יש עציצים עם פרחים צבעוניים. יש שם שני כלבים גדולים וידידותיים והילדים שלנו באופן חריג וחד פעמי הפגינו ידידות, לא נבהלו ולא נרתעו ...ולחשוב שרק אמש הם כמעט נאכלו על ידי כלבם של בני בסקרוויל... 

אדאלייד ניגשה אלינו בידידות רבה, שאלה איך עבר הלילה והאם התאקלמנו, הסבירה קצת על המקום, אמרה שליד הבריכה יש מטבחון פתוח עם מקרר מלא וגם בחדר הפאב יש מקרר עם שתיה ומחירון. לוקחים מה שרוצים ומתי שרוצים ופשוט רושמים על דף שם מה לקחנו. שאלה אם נאכל ארוחת ערב אצלם בחווה או שאוכלים בחוץ. במידה ואוכלים שם, יש תפריט והם מעוניינים כמובן לדעת מראש מה ברצונך לאכול כדי שיכינו. מקסים בעיניי. נתקלנו בזה גם במלונית הבוסתן בעין אל אסד כשהתארחנו שם פעם לשני לילות. הם שואלים מה תאכל כי הם קונים במיוחד והכל טרי.. בקיצור, בחדר יש גם מחירון ותפריט וראינו בבוקר שארוחת ערב עולה 35 יורו לאדם (כולל יין הבית) ואילו ילד עד גיל 12 משלם 10 יורו. כלומר, ארוחת הערב היתה אמורה לעלות לנו 125 יורו וזה בהחלט לא היה בתוכניות שלנו... אמרנו לנו בנימוס שנאכל בחוץ והוספתי בחיוך שאני בטוח שהאוכל מצוין אבל אנחנו פשוט מתחשבים ביתר הסועדים בארוחת הערב... אין ספק שארוחת ערב זוגית לאור נרות נשמעת אחרת עם ארבעה ילדים רעשניים (ואבא יותר רעשן) ברקע, לא חראם?? אמרו לי שצריך לפעול למען תדמית הישראלי היפה בחו"ל. מאחר ואני לא יפה, הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות הוא פשוט לא להיות שם... לא להפריע... אדלאייד אמרה שאם נחליט באחד הערבים לאכול אצלם ארוחת ערב, שפשוט ניידע אותה ומאז, באמת לא שאלה. 

ישבנו ככה בין חצי שעה לשעה, אוכלים, בוהים בנוף, רצים אחרי עפרי, מנמיכים את קולם המתלהב של הילדים, מנסים ליהנות מהקפה ומהאוכל, מנסים למצוא לכל ילד משהו שיאהב ויאכל מהאוכל שבשולחן הבופה וכדומה יתר עיסוקי ארוחת בוקר עם ילדים מחוץ לבית... ואז הילדים שאלו, מה עושים היום? אמרנו, כלום. והם: נו, די לעבוד עלינו. לאן נוסעים היום? יש הרבה הליכות? ואנחנו, כן, לבריכה.. והם, לא מאמינים.. ואתם גם תבוא לבריכה? ברור, אמרנו... מה יש לנו לעשות לבד בחדר כשאתם בבריכה? לרגע היתה דממה בשולחן, כל אחד ואחת מאיתנו עשה את חישוביו...אהם, אהם, אולי זה רעיון לא כזה רע, שהם ילכו לבד לבריכה... המוחות הגדולים של הילדים הקטנים שלנו יודעים כבר איך עובדים הראשים הקטנים של שני הגדולים ולכן, הם ישר הודיעו לנו שאין מצב שאנחנו לא בבריכה איתם, תחת עינם הפקוחה, הבוחנת והמשגיחה... מצד שני, גם ההורים שלהם "לא פריירים".... עמרי ניגש ושאל, אבא, באמת לא עושים כלום? אתם בסדר, הכל בסדר? חייכתי לו ולי, כן, הכל בסדר, הכי בסדר שאפשר:)....

המרפסת בה אוכלים אורחי Casa do Visconde de Chanceleiros
המרפסת בה אוכלים אורחי Casa do Visconde de Chanceleiros

העקרון שלנו בטיולים פשוט וכאן הוא התגלה במלוא הדרו ויתרונו: רוב האנשים קמים מוקדם, אוכלים מוקדם, נכנסים לבריכה מוקדם, יוצאים לטייל מוקדם, אוכלים ארוחת ערב מוקדם, חוזרים לחדר מוקדם, הולכים לישון מוקדם וקמים למחרת מוקדם וחוזר חלילה... אנחנו קמים מאוחר, אוכלים מאוחר, נכנסים לבריכה מאוחר, יוצאים לטייל מאוחר, אוכלים ארוחת ערב מאוחר, חוזרים לחדר מאוחר, הולכים לישון מאוחר וקמים למחרת מאוחר וחוזר, חס וחלילה... במילים פשוטות, כמו שני צירים מקבילים שלעולם לא נפגשים. במילים שוטות, העולם כמנהגו נוהג ואנחנו נוהגים כמנהגנו בעולם שנוהג כהרגלו ולכן, גם כאן, כל אחד נוהג לו בעולם אחר...
והתוצאות בשטח? בפועל? מגיעים לאכול, כמעט כולם סיימו, נכנסים לבריכה, היא כבר ריקה. ברקע רואים את אחרוני המטילים יוצאים החוצה, לעולם הגדול.. ואנחנו? אנחנו בדרכנו לבריכה הריקה... מלאים עזוז (חלקנו גם מלאים במשקל, בעצם רק חלק אחד, בעייתי משהו. אני...)  

ירדנו לבריכה, אנחנו במים הכחולים, למעלה שמיים כחולים, הכל שקט רגוע. הבריכה ריקה. ברקע מוזיקה נעימה.  הילדים במים, מאושרים ומשחקים. יש שם המון מזרוני ים, אבובים וסירה והכל מנופח, מוכן ומותר לשימוש... אלה ואני בסבב על עפרי שמאוד נהנתה מהמים וסירבה לשים כובע ורבה איתנו בקולניות... אלה הולכת מדי פעם עם אחד הילדים לג'קוזי הפתוח והם חוזרים מזוגגי עיניים מהנאה. הכל נקי, עובד כמו שצריך, הזרמים כמו נהר הדורו בגב, הנוף נוף עמר הדורו בעיניים.. מה עוד צריך? אה, שתיה קרה. חם בחוץ, קופצים למטבחון על שפת הבריכה ולוקחים שתיה קרה לילדים ובירות קרות לנו.. עפרי נרדמת ואלה הולכת איתה לחדר ואני עולה על סירת משוטים מגומי ואנחנו מתחילים להשיט את הסירה בתוך הבריכה עד שנמאס והילדים הולכים לשחק בינם לבין עצמן. אני נשכב על מזרון ים ורוד (כן, כן. מאותו חלום בתחילת האשכול). צף לי בבריכה, לא ממהר לשום מקום. לאט לאט  העיניים בשמיים, עד שהן נעצמות ואתה רוצה שלא ייגמר לעולם... פעם ראשונה מזה שנים ארוכות, כולל בטיולים בחו"ל, שאני חווה ניתוק אמיתי מטרדות העולם, ממחשבות בענייני דיומא, מדאגות... המוח מתרוקן לגמרי, הדיסק ריק, נקי ותחושת הקלה וציפה משתלטת עליי. טוב לי? קצת מפחיד להודות... מי צריך סדנאות מדיטציה ויוגה? תנו לי מזרון ים ורוד, בריכה כחולה, שקט ונוף מדהים ואני הכי מחובר לעצמי, מרחף בספירות אחרות... המזרון נע לו מצד לצד, ברקע אני שומע את הילדים צוחקים, צועקים, משחקים, רבים, משלימים, צוהלים ואז אני רואה בזווית העין את עמרי משייט לו גם על מזרון ואין איש מלבדנו בבריכה, עמרי, עמית, עידו ואני... ועמרי אומר לי פתאום: אבא, לא בא לי ללכת מכאן. איזה מקום מדהים מצאת. מה זה כיף לנו ובכלל, כל הטיול הזה כיף גדול ואני ממש נהנה... קפצתי בבהלה מהמזרון, פקחתי עיניים ונפלתי למים... עמרי? הכל בסדר? כן, הוא אמר. בסדר גמור.. "חשבתי שחלמתי", אמרתי לו, "שאתה מספר שכיף לך ושאתה נהנה מאד...". גם זה קורה, מסתבר, בגן העדן ששהינו בו בעמק הדורו ואם היה צריך לעשות את כל הדרך ארוכה עד לשם כדי לשמוע את זה, דיינו!! הייתי עושה זאת שוב, בשמחה...כדי לא להרוס את הרגע יצאתי מהבריכה והלכתי להחליף את אלה בחדר. בדרך לחדר פגשתי את אחת החדרניות ושאלתי אותה על מסעדות מקומיות מומלצות. נתנה לי שם של מסעדה ומסתבר שזו היתה המסעדה שראיתי בלילה לפני שהתחלנו בעליה הגדולה להר...


חולם בהקיץ על המזרון הוורוד מול הנוף הירוק בבריכה הפרטית של החווה
חולם בהקיץ על המזרון הוורוד מול הנוף הירוק בבריכה הפרטית של החווה

בקיצור, אחרי מספר שעות גם הילדים נשברו, נהיה צהריים והבנו שהגיע הזמן לאכול צהריים. החלטנו שנלך לאכול במסעדה ושאז נצא לנסיעה ברכב בכבישי האזור. מצאנו מסלול יפה והחלטנו שנבצע אותו. מקלחות, חיסלנו את מלאי העוגיות החטיפים שהיו איתנו ויצאנו לדרך. לפני היציאה עצרתי שניה אצל אדלאייד ושאלתי אותה היכן ניתן לרכוש כרטיס זכרון למצלמה בפיניאהו, מהמבטים שלה ומהשיחות בפורטוגזית עם אחת מהעובדות הבנתי שזה לא טריויאלי... נזכרה בשם של חנות מוצרי חשמל קטנה והסבירה לי איך להגיע. לא קשה במיוחד, פיניאהו מקום קטן עם רחוב ארוך ושני גשרים, אחד עתיק ורומי מאבן בצד אחד (הצד שלנו) והשני, גשר ברזל גדול בצד השני... כמו במערבונים של פעם והמקום הזה, הקטן והשליו, מופיע בכל אתרי האינטרנט העולמיים, בספרים ובמדריכים המודפסים והמקוונים על צפון פורטוגל כ"לב תעשיית היין של עמק הדורו", בירת עמק הדורו... האמת? נזכרנו במשפט מהשיר של אריק איינשטיין... ".. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה, הו פיניאו (במקור, הו, פנחס)"...

נכנסים לרכב, עוד לפני שנסענו שתי דקות כבר עצרנו לצלם, פתאום נגלה לך הדורו במלוא הדרו ומסביב הרים וכרמים וחקלאים כמו פעם עובדים בכרמים, בין הטרסות... עכשיו גם ראינו את הכביש שבו עלינו... בירידה, באור, הוא אפילו יותר מפחיד (טוב, לא כזה מפחיד, אבל מצריך ערנות ונסיעה איטית) כי נוסעים בצד החיצוני הקרוב לתהום ואין מעקב או משהו מפחיד ולפעמים יש קטעי כביש שנשרו... כביש מדהים עם נוף באמת עוצר נשימה.. כן, גם הנהג המקומי שבא מולי במהירות עצר את נשמתי..

הגענו למסעדה, קרובה אלינו. מיד לאחר הירידה. יורדים מהרכב מתיישבים ואז קיבלנו את השיעור הכי חשוב בטיול שאותו כבר שכחנו מהטיול הקודם. ארוחת צהריים אוכלים בין אחת לשלוש עד שלוש וחצי. ארוחת ערב אוכלים החל מהשעה שבע, שש אם הם ממש ליברליים ומתקדמים... אם הגעת בשעה ארבע, תאכל חצץ... לקח לנו עוד יום כדי לשנן את הכלל הזה... החלטנו שנטייל ואז נחזור לאכול. הלכנו לחפש את חנות מוצרי החשמל ומצאנו תוך שתי דקות, כרטיס צילום לא מצאנו שם... מבטו התמה של המוכר המבוגר היה מוכר... נכנסנו לרחוב הראשי והמרוצף של פיניאהו, אמרתי לאלה ולילדים לחפש חנות צילום, אחרי דקה וחצי אלה אומרת שראתה מדברה של קודאק על אחת החנויות, חונים מול תחנת הרכבת הקטנה של פיניאהו ואני יורד עם המלצה לחנות. בחנות בעל ואישה מבוגרים, חנות עם משחקים וצעצועים וכלי כתיבה ומוצרי סדקית. אין הרבה סימנים מקדימים למוצרים דיגיטליים בחנות. אני שולף את כרטיס הזכרון מהמצלמה שלי ומראה להם. וואלה, הם מחייכים ואומרים שיש.. מתחילים לחפש באחת מהתיבות שעל הרצפה ושולפים קופסא קטנה ובה אריזות כרטיסי זכרון, מחפשים ובינגו: יש... 10 יורו בלבד, 2 ג'יגה בייט.. מה עוד צריך הבנאדם? לבדק שאכן זה גם עובד, שילמתי, פתחתי, הכנסתי, צילמתי, עובד... עכשיו תור אלה, מצאה מכולת ואחרי כמה דקות חזרה עם מלא עוגיות, מאפים, חטיפים, שישיית מים גדולים ושתיה קרה וקלה לילדים. 10 יורו גם היא.... החלטתי שצריך שובר שוויון, ליד המכולת היתה מין פסטרליה, בית קפה שכונתי כזה. נכנסתי, היתה שם בעלת המקום המבגרת וזו היתה תחילתה של ידידות נפלאה... נכון, הקשר היה לא עמוק, חד מימדי, קצר ואינטרסנטי אפילו, אבל ניכר היה ששנינו נהנינו מהקשר, אפילו בעלה נהנה:)... סיפרתי כבר בתחילת האשכול שאחרי שלב הגישושים, היא ואני, גיבשנו כבר קודים משותפים, בנושא הבירה כמובן, עבדנו על זוגות ורביעיות בכל פעם. בהתחלה עם הידיים ואח"כ עם הפה... אני עדיין מדבר על בירות, שלא נטעה... שתי בירות זה דואס סרווג'אס (Duas Cervegas), ארבע בירות זה קוואטרו סרווג'ס (Quatro Cervejas). יום אחד כשהגעתי והיא לא היתה, בעלה בא אליי מחייך וסימן לי עם האצבעות: שתיים או ארבע? מבין עניין הבנאדם...בקיצור, לקחתי שני בקבוקי בירה קרים לדרך. בירה עולה פחות ממים ופחות מיורו, 90 סנט אם לדייק... סיימנו קניות בפיניאהו, עצרנו ליד תחנת הרכבת הקטנה שאריחי קרמיקה כחולים ומצויירים מעטרים את חזיתה. היתה לנו פנטזיה לנסוע מפיניאהו לכיוון פורטו או לרגואה ברכבת ולחזור משם בספינה או להיפך, העיקר לשוט על הדורו.. כמנהגן של פנטזיות, הן נשארות לא פעם בראשנו ולא ניתן לממשן במציאות, לפחות לא בקלות.. "חפרנו" בלילה באינטרנט בנושא וגילינו ששיט מפיניאהו לפורטו נמשך כשש שעות והנסיעה ברכבת גם ארוכה ומתישה.. יום שלם, ארוך... בטח לא עם ילדים קטנים והאמת שגם כמבוגרים זה לא נשמע לנו מושך.. בכלל, הכל שם מורכב ומסובך יותר... יש המון ספינות שמציעות קרוזים למספר ימים או ספינות "מלון צף" כאלה שבכלל השיט כולל עצירות בעיירות השונות וגם קרוזים יומיים אבל עם ארוחות וכדומה... אם בא לך סתם להפליג מפיניאהו או מהעיר רגואה הגדולה יותר (מרחק 30 ק"מ מפיניאהו) לכיוון פורטו, הדבר לא אפשרי.. בתחנת הרכבת (וגם משיחות בהמשך עם אורסולה) הבנו שגם להגיע משם לפורטו ברכבת זו חוויה מתישה וארוכה. הורדנו את נושא שיט לפורטו מהפרק וירדנו למעגן המקומי בפיניהו לברר על שיט קצר יותר, אולי בין פיניאהו לרגואה וחזרה ברכבת או להיפך... הסבירו לנו שם שפיניאהו מהווה רק נקודת עצירה וירידה לביקור קצר. אין אפשרות לקנות שם כרטיסים. צריך לקחת רכבת לרגואה ושם לקנות כרטיסים ולעלות על ספינה חזרה לפיניאהו.. סיפור, במיוחד אם לוקחים בחשבון שיש רק שתי רכבות ביום,בשעות הצהריים מפיניאהו לרגואה... החיים שם אולי פשוטים אבל הפרוצדורות שם מאד מסובכות לפעמים... עזבנו את זה, פנטזיית השיט על הדורו חזרה למגירת הפנטזיות למימוש עתידי.. 

יצאנו מפיניאהו אחרי שחצינו את גשר הברזל והתחלנו לטפס במעלה כביש N222 הידוע בקרב מטיילי הדורו. הכיוון שלנו היה למעשה דרום מזרח, אבל לנו זה נראה רק ללמעלה כל הזמן. מדי פעם רואים עוד יקב יפה ומכוניות בצידי הכביש ונהגיהן עומדים ומצלמים. נסענו בכביש, בין כרמים, הנהר למטה, עוברים בכל מיני כפרים קטנים וציוריים, עיירונת יותר גדולה, עוד כפר קטן ומסביב טבע, פרות בשדות ושוב ושוב כרמים ומיכלים גדולים ליד יקבים קטנים. ממשיים לטפס בכבישים במעלה ההר והיו מקומות, סלעים ונופים שהזכירו לי קצת אזורים מסוימים מרמת הגולן. לעיירות מתכונת "רגילה" של רחוב ראשי, כמה בתי קפה עם תושבים מקומיים שיושבים בחוץ, בין הבתים ומעל לכביש מנורות קטנות וצבעוניות וחוזר חלילה, כשמהכביש הראשי מסתעפים עוד כמה רחובות וכבישים קטנים. נסענו ככה כעשרים ק"מ, כחצי שעה עד ארבעים דקות מאחר ועצרנו פעמים רבות כדי ליהנות מהנוף. הגענו עד לעיירה Sao Joao da Pesqueira שנראתה כמו עיר מחוז מודרנית יותר עם רחוב ראשי גדול וירוק, בתי קפה שונים, שנראו הרבה יותר מודרניים מאלו השכונתיים שראינו בדרך, מסעדות וחנויות גדולות יותר, בית מרקחת ושכונת וילות יפה בכניסה לעיירה. בית ספר גדול, בריכה ומרכז ספורט גדול. עיר, מה יש לומר... זה היה סימן שצריך לחזור חזרה ולרדת לכיוון פיניאהו, בכיכר העיר פשוט הסתובבנו וחזרנו. בסופו של דבר הגענו למסעדת Cais da Foz ליד המים והיה כבר שבע בערב ואולי יותר מכל הסיבובים, הבירורים והקניות שעשינו בשעות אחר הצהריים.. יש סטייקים? מצטער, יש רק קטנים, יום שני היום ולא קיבלנו עוד אספקה לאחר סוף השבוע. מה את מציע? יש עוף גדול שאנחנו עושים אותו על הגריל. יאללה, בסדר.. סטייקים קטנים (שלא היו קטנים אבל גם לא היו טעימים יותר מדי, בגלל הרוטב שבו "שחו") לילדים, עוף להורים (שהיה גדול וטעים ועסיסי שחבל על הזמן... הילדים פתאום נזכרו כמה הם בעצם אוהבים עוף...), סלטים, אורז, מרקים, יין הבית וכדומה. מאיפה אתם? שואל בעל הבית המבוגר. מישראל, אנחנו משיבים.. "אה, ישראל, בום, בום, בום" הוא אומר ומפגין בקיאות גיאופוליטית מרשימה ואנחנו באווירות הפוליטקלי קורקט, בחיוך: " נו בום, בום, בום"... פגענו בול, נבהל המסכן.. עד הקפה לא ראינו אותו יותר... סיבוב ארטיקים, קפה מדהים וטוב. יושבים בשולחנות בחוץ על הטיילת שמודה למסעדה, מעבר לכביש הנהר, רואים את הספינות שטות... אין ספק שהאווירה והאוויר שם טובים והמסעדה אכן מפוצצת כל הזמן בתושבים מקומיים... האוכל לא רע, העוף מצוין, הבקר קצת פחות....בדיעבד, זו היתה המסעדה הכי פחות טובה בטיול אבל בהחלט לא מדובר ב"נפילה" או משהו כזה... פשוט, מצאנו בהמשך מסעדות הרבה יותר טובות.. נתנו לאינסטינקטים ולאינטואיציות שלנו לעבוד וזה עבד...45 יורו לשלושה סטייקים קטנים, עוף גדול בגריל, קנקן יין קטן אדום, 5 בקבוקי שתיה, 5 ארטיקים ושני כוסות קפה... כלום כסף יחסית לכמות האוכל. עיגלנו לחמישים יורו. אני מפרט בכוונה מה נכלל בארוחה כדי לתת פרספקטיבה לרמות המחירים בארוחות במסעדות שם. בארץ, רק על השתיה הקרה והחמה, היין והארטיקים היינו יוצאים עם 25 יורו... אגב, תמיד השארנו טיפים במסעדות, בין 10% ל- 15% ולעיתים קצת יותר וכנראה שלא תמיד משאירים שם טיפים או שרק מעגלים קצת את הסכום, כי שמתי לב שהטיפים תמיד התקבלו במין "הפתעה לטובה" מסוימת מצד מקבלי התשר. אני מדבר יותר על המסעדות הכפריות בעיירות ופחות על מסעדות בליסבון או בסינטרה שהן הרבה יותר מתוירות והסטנדרטים אחרים כמובן.                

נכנסנו לרכב. שוב העליה, הפעם מוכרת ופחות מאיימת אך עדיין, יש דריכות.. מכירים כבר את העיקולים ו"סימני הדרך"... כשהגענו לחווה ונכנסנו דרך המבנה המרכזי, עברנו ליד המרפסת שבה סיימו לאכול ארוחת ערב אחרוני הסועדים. היה שקט ורגוע ורומנטי להפליא השולחנות עם הנרות ומתחת הבריכה המוארת. נכנסנו למסדרון של האגף שלנו. יש להם בשקעי החשמל שם במסדרון כל מיני מבשמי אוויר ריחניים בניחוחות פרחים וזה חוץ מריחות הפרחים האמיתיים...מקלחות, הילדים בענייניהם למטה, מקשקשים ביניהם, מדברים, משחקים עם – PSP או עושים תשבצים שהבאנו להם מהארץ, עמרי מחובר לפייסבוק עם הלפטופ.. השהות בבריכה במשך היום עשתה את שלה והשעה כבר היתה עשר לערך ולאט לאט ה"קומה הרועשת" השתתקה ונרדמה לה. יצאנו לשבת במרפסת עם קנקן היין, נהנים מאוויר הלילה. הרחק בהרים, מולנו ומצד שמאל קלטנו מוקדי שריפות... לא שמנו לב לזה במשך הים כי היינו בכיוון ההפוך אבל בחשכת הלילה, שוב ראינו את השריפות, אם כי רחוקות וקטנות בהרבה ממה שראינו בלילה לפני כן. תכננו למחרת לבקר בגוימראש (Guimarães), המרוחקת כ- 120 עד 130 ק"מ מפיניהאו ואם יהיה זמן לעצור שוב באמרנצ'ה, שבה ביקרנו בטיול הקודם לטיול לילי קצר וארוחת ערב. בסופו של יום, אומנם לא "עשינו" הרבה מבחינת מקומות ביקור אבל הרגשנו שהבוקר המדהים בבריכה מילא לכולנו את המצברים והטעין אותנו בכוחות מחודשים וגם הנסיעה בכבישי הדורו היתה חוויה מהנה מאוד עם כל הנופים שמסביב. נופים שכלל לא הגענו אליהם בטיול הקודם שלנו באוקטובר בצפון פורטוגל כשביקרנו יום אחד בעמק הדורו, יום אחד בעמק המיניו ועוד יום הוקדש לפורטו. רק עכשיו, בכל הנסיעות הקטנות, העיירות, הכרמים, הכפרים, הנהר, הנהרות שמסביב לדורו, ההרים המרשימים, היקבים, אורח החיים האיטי, התחלנו לספוג את "עמק הדורו" לתוכנו ולהבין סוף סוף מדוע עמק הדורו נחשב ל"מותג תיירות עולמי". זה משהו שאי אפשר לחוות באמת בנסיעה או בטיול של יום אחד אלא רק ב"טיול עומק", בשהות ממושכת של מספר ימים באזור הזה. אגב, התחושה הזו שעליה דיברנו בין היתר בלילה במרפסת רק הלכה והתעצמה בהמשך הטיול. פרשנו לשינה וידענו שממתין לנו יום ארוך מחר. שוב, בפרספקטיבה לאחור, גוימראייש התגלתה כעיר קסומה ויפה והיוותה לנו הפתעה נעימה מאוד.