היום הרביעי: רובע בלם, יום "הכמעט" האולטימטיבי

 

יום שבת היום בליסבון (03.10.09). שבת ראשונה מתוך שתיים בפורטוגל ואנחנו אחרי בילוי סוער של ערב שישי.

קמנו לנו כרגיל לא מוקדם מדי, אפילו קצת מאוחר מדי, והתארגנו לרדת לארוחת בוקר. ארוחת בוקר בבית מלון עם שלושה ילדים ותינוקת משולה לפרק בסדרת האקשן "משימה בלתי אפשרית" , אתה כל הזמן בתנועה, קם, הולך, רץ, חוזר, מזנק, בולם, נלחם בכולם, קופץ עם ילד אלף לשירותים, חוזר ומציל צלחת עמוסה מנפילה לרצפה, קם עם ילד בית לכיוון שולחנות וצלחות האוכל והתצוגה. בינתיים, ילדה אלף צועקת לך בעברית ספרותית מהקצה השני שלא תשכח להביא לה יוגורט עם תות. אתה קולט בזווית העין שילד אלף הקטן עושה תרגילי אקרובטיקה עם הטיולון ובו עפרי בייבי בין שולחנות של סועדים תמימים שרצו רק קפה, ארוחת בוקר וקצת שקט וקיבלו מרדפים מסמרי שיער עם טיולון. אתה מחפש את האמא של ילד אלף וקולט שהיא עם ילד גימל, מסייעת לו לבחור אוכל ומנסה למצוא גם לה משהו ... ברגע נדיר אחד מתיישבים כולם סביב השולחן, כחצי שעה מהרגע שנכנסנו לחדר האוכל ... כבר צהריים בחוץ ואתה כבר לא לחוץ, אתה בטוח שהנה, אתה לוגם מהקפה של הבוקר ומתחיל לאכול בנחת את כל מה שהעמסת לפני חצי שעה על הצלחת ... אבל אז ילד אלף שופך את הקורן פלקס על השולחן, ילדה בית נזכרה שרצתה חביתה מקושקשת ולא ביצה קשה, אתה קם לחפש מפיות נייר וחביתה ובינתיים הם שוב התפזרו כולם לארבע כנפות חדר האוכל ...

נפגשנו כולנו שוב במעלית, שעה ורבע אחרי, שבעים אך תשושים... חזרנו לחדר לנוח מארוחת הבוקר... בחוץ ראינו דמדומי שקיעה, למי יש כוח בכלל לצאת ולטייל עכשיו?? מזל שיש ארטיקים, יש סיבה לצאת מהמלון... להורים, לא לילדים..

על הפרק היום רובע בלם (Belem) בליסבון. יום יחסית באיזי, באזור גיאוגרפי קטן שמטיילים בו ברגל בין האתרים אבל עם המון מקומות שרצינו לראות ולבקר בהם. בפעם הקודמת שלנו בבלם ביקרנו ארוכות במגדל בלם (Torre de Belem) ובמנזר ז'רונימוש (Mosteiro dos Jeronimos), שני מקומות מדהימים ויפים, המהווים אייקונים תיירותיים מוכרים של בלם בפרט ושל ליסבון בכלל. עברנו אז גם ליד אנדרטת מגלי הארצות המרשימה אולם לא נכנסנו לתוכה, יש משם תצפית. לא נראה לנו אז כזה מלהיב. בכל מקרה, הפעם בגלל הילדים, החלטנו לשלב בנוסף גם שני מוזיאונים: מוזיאון הכיכרות והמוזיאון הימי, ותכננו שאם יוותר לנו זמן, אז בנוסף למנזר ז'רונימוש ולמוזיאונים, נבקר גם במגדל בלם כמובן ונקפוץ לאנדרטה, וכמובן, הכי חשוב, נעצור בחנות קונדיטוריה של פסטיס דה בלם ...

 

בתחתית קנינו לילדים כרטיס יומי משולב לתחבורה (תחתית, מטרו ואוטובוס) במחיר של 4.2 יורו לכרטיס, לקחנו את התחתית ואחר כך את אוטובוס קו 28 לבלם.

מוזיאון הכרכרות בבלם: הם יורים גם בכרכרות..
השמש חייכה לנו, ארטיק ואפשר להתחיל. המוזיאון הראשון שהגענו אליו היה מוזיאון הכרכרות בבלם. מוצגות שם כרכרות מלכותיות שונות. הכניסה לילדים חינם ולנו גם כניסה חינם בזכות כרטיס ליסבון. עקרונית, כאשר משתמשים בפעם הראשונה בכרטיס ליסבון יש לכתוב בעט את היום והשעה המדויקים (למרות שיש גם שביב או ברקוד שקולט את הנתונים) ואנחנו רשמנו רק את התאריך ולא את השעה..
השומר/איש הקבלה שכנראה היה משועמם קצת, כי לא היו הרבה אנשים, שאל מדוע לא רשמנו את השעה (דרך אגב, בשני טיולינו בליסבון, בכל הפעמים שהשתמשנו בכרטיס ליסבון, מעולם לא קיבלנו הערה על כך, שהרי ממילא נתוני הכרטיס מוצגים על ידי קורא כרטיסים), חייכנו ואמרנו שכנראה שכחנו והוא שוב חזר והסביר שצריך והצביע על הכרטיס שאל למה, ושוב הפגנו סבלנות ואדיבות וענינו ואמרנו שנמלא, תוך כדי שאנו מנסים לקדם עניינים ולהתקדם, בפעם השלישית הבנו מה צריך לעשות: עטינו על עצמנו מסיכה של אהבלים והצפנו אותו בשאלות מתממות באנגלית על הכרטיס, מה צריך והיכן לרשום וכמה ולמה ואיך ומתי ובעיקר, מדוע??? ... אחרי שתי דקות של מבול שאלות מצדנו בתוספת מבט תוהה ותמה מצידנו, הוא נמלט על נפשו ואמר שאנו יכולים להיכנס חינם כולנו והכל בסדר והוא רק ביקש להסב את תשומת לבנו ואין כל בעיה...

המוזיאון נחמד, לא גדול במיוחד, והכרכרות בהחלט מרשימות, חלקן ממש ענקיות ומקושטות ומוזהבות... חיים טובים היו למלכים שם, לא בטוח שהסוסים והסייסים חולקים את אותה התלהבות שלי. סיירנו כחצי שעה בין הכרכרות השונות ואפילו צפינו בכרכרה שבה בוצעה התנקשות פוליטית במלך וחור הכדור שהרגו נמצא עדיין על הכרכרה.
צוות מבקרי המוזיאונים המשפחתי העניק את הציון 8.5 למוזיאון. כלומר, מוזיאון חביב והכרכרות בהחלט יפות ומעניינות אבל לא משהו עוצר נשימה או מדהים יתר על המידה...ראינו כרכרות מפוארות לשימושים שונים, אפריונים מלכותיים, תלבושות של סייסים ועוד אביזרים נלווים וההדרכה (בחינם) היתה מצוינת.
כשיצאנו, הבחנו שהשומר בכניסה התחבא כשראה אותנו..

 

מנזר ז'רונימוש בבלם

משם צעדנו ברגל ליעד הבא – מנזר ז'רונימוש. הרחובות בבלם מאוד רחבים ונעימים ובכלל, מדובר באזור מרווח ונעים לטייל שם, יש שם פארק גדול וירוק, מוזיאונים, מבני תרבות חדשים, מנזר עתיק, מגדל בלם, מבנים צבעוניים שונים. בקיצור, הליכה קצרה ומאוד נעימה. לאחר מספר דקות הגענו למנזר ז'רונימוש המדהים ביופיו והמרשים בעיצובו וביקרנו בו ובקלוייסטרים המרשימים שלידו (כניסה חינם לילדים, כניסה חינם לנו עם כרטיס ליסבון).

המנזר בהחלט נחשב ליצירת מופת של האדריכלות המנואלינית (או בלשון הילדים: וואוו ...) והוא בנוי משיש לבן ומכוסה בגילופי אבן וגם בפנים, בהיכל התפילה הגדול, עיצוב הפנים מלא הוד והדר. בשטח המנזר יש פסלי אבן וקברים של מלכים שונים, כמו גם של ואסקו דה גמה. חלונות הקירות מעוטרים בויטראז'ים והעמודים הפנימיים מעוצבים ומרשימים ובכלל, המקום כולו מקרין יופי רב ואווירת קדושה וכן, יש גם אנשים רבים שפשוט באים להתפלל שם. הקלויסטרים הם מעין חדרים קטנים להתבודדות של הנזירים וסגנון הבניה הוא של מבנה (צמוד למנזר) בצורת חית עם גומחות קטנות וקשתות יפות ומעוצבות הניצבות מול גינה מטופחת באמצע המבנה. התמונות ימחישו זאת טוב יותר. הסתובבנו שם כשעה, הילדים ניסו לדמיין האם יכלו להתבודד בחדרים כאלה יותר מרבע שעה והמסקנה כמובן חד משמעית – ודאי .... שלא...

אחרי שעה במנזר ז'רונימוש, שהינו בהחלט יעד מומלץ מאוד במהלך ביקור בליסבון, החלטנו לעבור לתחנה הבאה, הנמצאת ממש בסמוך, מרחק דקת הליכה – המוזיאון הימי. דרך אגב, זה כבר יומנו הרביעי בליסבון וטרם נתקלנו בעברית ובישראלים במהלך הטיול..

 

המוזיאון הימי בבלם

על הנייר, המוזיאון הימי אמור להיות "להיט": דגמי אוניות מהמאה ה- 15 ועד ימינו, מפות, כלי נשק ימיים, מסמכים חשובים בתחום, דגמים של מטוסים השייכים לתעופה ימית, שחזור חדרי השינה של המלכים והמלכות על האוניות, סירות משוטים גדולות וכדומה, תלבושות ומדי ימאים מתקופות שונות...

כאמור, על פניו "להיט" אבל בפועל זה היה פחות להיט ממה שציפינו. אולי זו קשור לכך שבתחילת הסיור, כאשר עוברים במסלול הקבוע מראש של המוזיאון, צופים קודם בכל מיני דגמים מוקטנים של אוניות וזה יפה ומרשים אבל אחרי הדגם ה- 37, העקרון ברור וכנ"ל גם לגבי מפות, מכשירי ניווט, תלבושות וכדומה..

עמרי ועידו דווקא התלהבו מכלי הנשק, מהרובים ומהתותחים הקטנים שהיו שם.. הזכיר להם כל מיני משחקים מהפלייסטיישן .. אני מאוד אהבתי את תצוגת חדרי השינה והאירוח המלכותיים שהיו בנויים על האוניות המלכותיות. אין ספק שזה מרשים ובאמת מעורר התפעלות. שוטטנו שם בין המיצגים והדגמים כשעה עד שעה ורבע ובשלב מסוים אני מודה שזה היה קצת מתיש, ריבוי הדגמים והמיצגים.. קיבלנו בחילה ומחלת ים ... עד שהגענו לאולם התצוגה הענק והמרשים ובו סירות משוטים עתיקות בגודל אמיתי, מטוסים ימיים, ספינה יפה ועוד כלי שיט קטנים וישנים בגודלם הטבעי, כבר היינו עייפים ומותשים מהמוזיאון... אני מניח שאם המסלול היה הפוך או קצר יותר, היינו נהנים יותר.. ואולי זה בכלל הרעב של הצהריים שהתחיל להשפיע...
ציון 7.5 בסולם המשפחתי הוענק למוזיאון הימי. היתה שם הנחה למבוגרים בשל כרטיס ליסבון (שילמנו 2.5 יורו לכרטיס לאחר הנחה), עמרי ועמית שילמו 2 יורו כל אחד ועידו בן השש לא שילם. גם כאן, בהתחלה הבחור אמר שילדים משלמים כולם 2 יורו, אבל כששאלתי האם אין הנחות כמו במוזיאונים אחרים, הוא נמלך בדעתו וחייב רק עבור שני הגדולים (זה קרה לנו כבר במבצר סאו ג'ורג' ונדמה לי שבעוד מקום בימים הראשונים). סה"כ: 9 יורו.

 

הנה מתחיל לנו יום ה"כמעט" שלנו.. :-)

אחרי שכבר ביקרנו במוזיאון הכרכרות, במנזר ז'רונימוש המדהים ובמוזיאון הימי, רצינו עוד לבקר במגדל בלם, באנדרטת מגלי הארצות וכמובן לעצור לביקור לא נימוסי בקונדיטוריית פסטיס דה בלם...וכאן, התחיל לו חלקו השני של היום. חלק שזה לתואר הכמעט יחיד שניתן להעניק לו: "יום הכמעט האולטימטיבי".

כפי שציינתי, לפני הטיול עשינו שיעורי בית יסודיים ובדקנו לוחות זמנים ושעות פתיחה וסגירה ומחירים והכל. החומר גם היה איתנו, רק שלפעמים רצוי היה גם להוציא אותו מהתיק ...

צעדנו לנו מהמוזיאון הימי לכיוון מגדל בלם. הילדים נראו קצת עייפים אחרי שאכלו והלכנו כעשר דקות עד שהגענו לפארק היפה שלפני מגדל בלם. היה שם הפנינג נחמד ואנחנו מצאנו פינה צדדית להחתלה וכדומה והכל בנחת, על מי מנוחות, כי באמת נעים שם (בדרך גם נאלצנו לעבור על גשר גבוה להולכי רגל, רק ששם אין עליה עם שיפוע לעגלות אלא מדרגות, הרבה מדרגות, ואלה ואני הפכנו לא רק לאורן הסעות אלא גם לאורנלה הובלות). אנחנו כבר ביקרנו שם בפנים לפנינ 3 שנים ורצינו שגם הילדים יהנו מהביקור..

מילה על האתר: מגדל בלם נבנה עוד בתחילת המאה ה- 16 והוא בעצם מבצר עם מגדל קטן. המגדל נבנה על שפך נהר הטז'ו והוא מהווה חלק ממערכת הביצורים על הנהר ומעין שער הכניסה הימי לליסבון. המגדל מעוצב מאוד ומושפע מסגנונות ארכיטקטוניים שונים (מגדל בלם ומנזר ז'רונימו נחשבים לאתרי מורשת עולמיים של אונסקו). אם בתחילה שימש המגדל כמבצר מגן, הרי שבהמשך הוא שימש גם כבית סוהר לאסירים פוליטיים, כשהשיטה האכזרית היתה בין היצר להציף את התאים התחתונים במים.. . מראש המגדל יש מעין מרפסת פתוחה המספקת תצפית מרשימה על הנוף מסביב. ניתן להסתובב בין כל נבכי המבצר, לרדת לתאים למטה, לשוטט בחדרים ובגרמי המדרגות ולעלות לצריחי המגדל. המגדל מרשים מאוד ומזכיר עד כמה פורטוגל הייתה פעם מעצמה קולוניאלית שפניה אל הים ואל הלא נודע....

בקיצור, זרמנו לנו לכיוון מגדל בלם עם עוד כמה מטיילים ומבקרים ואיך שעלינו על גשרון המתכת המוביל לשער הגדול גילינו שהוא נסגר ממש לפני מספר דקות. ככה זה כשמתמזמזים עם הזמן ומתמרחים .. לא לקחנו את זה קשה מדי .. אנחנו כבר ביקרנו שם וזה קיצר את פרק הזמן שהפריד בינינו לבין דברי המאפה של פסטיס דה בלם (באוגוסט 2010 פיצינו את הילדים על כך בביקור במגדל בלם)... גם הילדים לא נראו עצובים מדי, אולי ההיפך.. טוב, המשכנו לנו לאורך הטיילת המקסימה שעל נהר הטז'ו, צופים בגשר 25 באפריל המרשים, ומאחוריו, ברקע פסל הצלב הידוע. ספינות שטות בנהר, עוברים ליד מרינה קטנה וחביבה וחניון קרוואנים קטן בדרכנו לביקור באנדרטת מגלי הארצות, שנראית מרשימה מבחוץ. כפי שכתבתי, בפעם הקודמת כלל "לא ספרנו" אותה אך הפעם חשבנו לגוון... בעודנו הולכים לנו בנחת, הבנות מקדימה והבנים מאחור מקשקשים על דא ועל הא, הגענו לאנדרטת מגלי הארצות רק כדי לגלות שגם בה הביקורים הסתיימו ממש לפני מספר דקות. "כמעט" שני שלנו ברבע שעה ואת מי נאשים? את הפורטוגלים כמובן, שעברו לשעות פעילות של חורף ולמרות שהדבר היה רשום לנו בדפים שבתיק שלנו, אנחנו זכרנו ופעלנו לפי שעון קיץ. גם כאן פעל אותו מנגנון הדחקה והכחשה ומיהרנו לחצות את הפארק הירוק בדרכנו לעוגיות פסטיס דה בלם ..

כשהגענו למדרכה שלפני החניה נתקלנו בתור ארוך של כעשרים איש ואני לא מגזים, טוב קצת מגזים, היו עשרים ומשהו איש.. עומדים בתור.. הזכיר את הסיפורים על התור ללחם ברוסיה של פעם. מה? שנעמוד בתור? לא מגוחך קצת?? כאילו, עוגיות. טעימות, ממכרות, חמות, מתוקות, מדהימות, כאלה שהן נימוחות לך בפה כאשר אתה נוגס בבצק החם החיצוני ואז גם קרם הגבינה והבצק המתוק נמסים לך בפה עם הקינמון שפיזרת לפני זה עליה מהשקיות הקטנות שהם מצרפים לעוגיות מדהימות, אבל בכל זאת, מדובר אחרי הכל רק בעוגיות.. יש גבול לכל דבר. תור? אנחנו בנופש לא? ...כמו גדולים עמדנו בתור, כולנו, והתקדמנו בתור ונזכרנו בתור בפרק המיתולוגי של סיינפלד על המרק של הנאצי, זה מה שעלה לנו ישר בראש. אלה חשבה שאולי יש מקום בפנים, לשבת, אבל איפה, חזרה ואמרה שגם שם היה תור. אחרי מספר דקות נכנסנו לתוך חנות העוגיות המפורסמת, הכל שם רץ במהירות, קנינו מספר חבילות גדול (נדמה לי 6 חבילות, כאשר בכל חבילה יש 6 או 7 עוגיות), שילמנו ויצאנו החוצה...


אם וכאשר תגיעו לבלם, חובתכם לעצמכם להיכנס לחנות העוגיות המפורסמת הזו, בסמוך לפארק ולארמון בלם (לא רחוק ממנזר ז'רונימוש, באותו הצד רק צריך לחצות צומת) ולקנות עוגיות פסטיס, שכאמור נקראות, איך לא, "פסטיס דה בלם". הטעם, הטעם. אין מילים... זה נמצא ברחוב Rua Belem מספר 84 והחנות נקראת בשם המקורי Pasteis de Belem

 

שוב נוסעים לרכבל, איזה כיף..

השעה היתה בערך שש חצי, אני זוכר את זה כאילו היה זה היום. חשבנו לעצמנו שסיימנו עם רובע בלם, לאן עכשיו? מישהו מאיתנו זרק שהרכבל באקספו אמור לעבוד בסופשבוע עד שבע וחצי.. כלומר, כפי שלמדנו על בשרנו יומיים קודם, הרכבל נסגר בשבוע אבל הבחור שם אמר שבסופשבוע הם פתוחים עד שבע וחצי...חלקנו רצה לשם וחלקנו האחר רצה לכיוון אזור הביישה. אמרנו שנראה איזה אוטובוס יגיע קודם ולפי זה נחליט. אחרי מספר דקות הגיע קו 28 שנוסע, בין היתר, מבלם דרך אלפמה והנמל לכיוון רובע האקספו. עלינו עליו ...

האוטובוס היה די מלא ואנשים נראו עייפים וצפופים משהו... רובם נראו מקומיים, אנשים קשיי יום אחרי יום עבודה ולא ראינו תיירים או אנשים שנראו כתיירים לידינו (כך היה גם בפעם הקודמת שנסענו בקו הזה, לפני שלוש שנים. אז גם "זכינו" לחוות בתגרת ידיים בין שני אנשים מבוגרים, שהסתיימה לאחר שכמה צעירים הפרידו ביניהם .. עולם הפוך משהו).

אלה והילדים התיישבו מאחור ואני ועפרי עם הטיולון נעמדנו במרכז האוטובוס, היכן שיש מקומות עמידה. אני קולט אותם מתחילים לרדת על העוגיות החמות והם כנראה קלטו את מבטי מעורר הרחמים ואלה ניגשה והביאה לי שישייה, שגם אני ועפרי נאכל עוגיות .. עפרי קלטה את העוגיות ורמזה לי בצעקה שאינה מתפרשת לשניים שגם היא בעניין .. עכשיו, העוגיות היו מאוד חמות ולכן, כל פעם קיררתי לה חתיכה ונתתי לה לאכול, חשבתי שנתחלק בעוגיות שווה בשווה, היא היתה יותר בקטע של שני שליש לה ושליש לי ... ראינו איך שעון החול אוזל בפקקים ובשלב מסוים שאלתי את אחד הנוסעים עוד כה זמן התחנה של האושינריום (מאחר והאושינריום ליד הרכבל היה לי יותר נוח לשאול עליו), הוא אמר שיש עוד כמה דקות ולפי הדיאלוג עם שכנתו למושב ומבטו הרחמני לעבר שעון היד שלו ולעברי, הבנתי שהוא חושב שאנחנו אהבלים ולא מבינים שהאושינריום סגור ממזמן .... מטבע הדברים באוטובוס מלא אנשים מקשיבים לשיחות ולכן, כשהגענו לתחנה הנכונה, חצי מהנוסעים בחצי האחורי של האוטובוס, שזיהו כבר את הקשר בין אלה והילדים לביני ובין עפרי, פשוט פנו אלינו בהתרגשות וצעקו לנו שזו התחנה ואנחנו צריכים לרדת . הם אף סייעו לנו להוריד את הטיולון מהר.. האמת, נורא מרגש ואמיתי. סצנה משעשעת ומרגשת באותה מידה. האנשים נורא חמים ומסייעים ואכפתיים, נתקלנו בזה לאורך כל הטיול ...

הסתכלנו על השעון, השעה שבע ושתי דקות, הספקנו... לקח לנו עוד שתי דקות של הליכה מהירה מתחנת האוטובוס לתחנת הרכבל ואז קלטתי שהקרונות עומדים תלויים באוויר אבל לא נוסעים... "חבר'ה, סגור", אמרתי בקול לא מאמין ... מילא הגאון הראשון שהמליץ לבקר בשקיעה ברכבל ואז פספסנו בפעם הקודמת, אבל מה עכשיו? הבחור הרי אמר לנו שבסוף שבוע פתוח מאוחר יותר מהשעה שבע בערב, עד שבע וחצי.. לא היה עם מי לבדוק את זה...

 

שנאכל משהו? ארוחת ערב טובה?

"כמעט" שלישי שלנו לאותו ערב... הבנו שכנראה הרכבל באמת לא בשבילנו ואם זה ככה, שלא יעשה לנו טובות, לא צריכים אותו ...היינו חייבים קפה והתיישבנו באותו בית קפה שבעטיו ובשל הטוסטים האיטיים שלו פספסנו בפעם הקודמת את הרכבל (הוא פשוט צמוד לרכבל). לקחנו קפה ושתיה לילדים, התיישבנו בשולחן מרוחק, בהינו בנהר הטז'ו החשוך ובירח שכבר יצא לו, שתינו מהקפה והבנו שרק ארוחה טובה תפצה אותנו על רצף "הכמעטים" המתסכל.. התלבטנו בין ארוחה בקניון ואסקו דה גמה הסמוך ועמוס המסעדות או ביקור חוזר במסעדת פטאו 13 המצוינת באלפמה..כמה דקות נסיעה באוטובוס ואנחנו שם..

זכרנו שהמלצר אמר לנו שבראשון הם סוגרים (כי למחרת ראשון הם חגגו יום עצמאות בפורטוגל ועל כך בהמשך) ולכן, זה רק היה מתבקש ללכת לפטאו 13... צעדנו לתחנת האוטובוס והמתנו רבע שעה בתחנה, עייפים, רעבים ומשועשעים מרצף הכמעט שעבר עלינו בשעתיים האחרונות. מאחר ואף אחד מהמקומות לא היה ברשימת ה- MUST שלנו למעט ביקור במגדל בלם, שבו כבר ביקרנו, אז לקחנו הכל בפרופורציות ולמרות הבאסה המסוימת (כי אין ספק שזה לא כל כך נעים לראות גן סגור...גם לא מגדל, אנדרטה ורכבל סגורים ...), לא שקענו בדכאון קליני, גם לא בדכדוך קל..

הפעם כבר ידענו היכן לרדת בדיוק כדי להיכנס למבוך הזה שנקרא אלפמה. בלוטות הטעם והרוק התחילו לעבוד שעות נוספות. פטאו, אנחנו מגיעים.. ירדנו בתחנה הנכונה, ימינה, שמאלה וימינה, עולים קצת בסמטה, מתנשפים, עייפים כמו אחרי מסע כומתה של מילואימינקים שמנים, רואים מרחוק את העץ והמרפסת של המסעדה, מתקרבים ורואים מקרוב את העץ והמרפסת של המסעדה אבל אין מסעדה, כלומר, יש עץ, יש מרפסת, יש שלט וזהו, לא שולחנות וכסאות בחוץ, לא אורות צבעוניים בסמטה ומסביב לעץ, לא מקררי בשר, דגים ופירות ים לתצוגה בחוץ כלום.. כאילו לא היתה שם אף פעם מסעדה... המבנה של המסעדה נעול וחשוך לגמרי והשעה בשעון רק שמונה בערב, אולי שמונה וחצי... הרמנו את הראש וחיפשנו מצלמות, היינו בטוחים שזו מתיחה.. לא יכול להיות שהמקום נטוש ובמקום מסעדה טעימה יש סמטה חשוכה... לך תסמוך על מילה של מלצר ליסבוני.. האמת שלדעתי, בעלי הבית כנראה לא עדכנו אותו שהם סוגרים כבר במוצא"ש או שהתבלבל בין הימים באנגלית..

בשלב הזה, עם הזנב בין הרגליים חזרנו לכיוון תחנת האוטובוס.. בכל זאת, אוכל טוב זה לא נסיעה ברכבל, הפעם כבר היינו בדכאון קליני ... הבנו שאכן, כפי שחלקנו רצה רק לפני שעתיים וחצי, נשוב לאזור הביישה (Baixa) ולמדרחוב אוגוסטה ונחפש משהו לאכול.. סגרנו "כמעט" רביעי בשלוש שעות, האם השיא מאחורינו??? הבנו שהכי כדאי זה לאכול משהו ולחזור לחדר, יש ערבים שלא כדאי להסתבך איתם.. לא הולך? עדיף לשוב לבית החם ... עלינו על קו 28, שוב, זיהינו אפילו שזה אותו הנהג שנסענו איתו בערב הראשון מליסבון, כשחזרנו מפטאו 13באלפמה לכיוון התחתית... והופ, אחרי שתי תחנות כולם יורדים.. הנהג סיים משמרת וכולנו עולים לאוטובוס קו 28 אחר רק כדי לרדת עוד שתי תחנות בכיכר קומרסיו... בשלב הזה, לא תהינו, לא הופתענו ולא כלום.. ידענו שכל מה שצריך להיות עקום, יהיה עקום באותו ערב..

ירדנו בכיכר קומרסיו (praca do Comercio) ופנינו מועדים למדרחוב Rua Augusta החביב, בניסיון לחפש מסעדה "נורמלית". בגבנו נהר הטג'ו, לפנינו מדרחוב אוגוסטה ומעלינו קשת הנצחון המרשימה, כאשר בחלקה העליון של קשת הנצחון יש שעון. זה נראה מאוד יפה בחושך, כשהכל מואר. הראנו לילדים את הקשת בהתלהבות והם, במבט של "תעזבו אותנו, באמאשלכם..". הבנו, הפנמנו ואפילו הצדקנו .. ידענו שמשמאל לנו ניתן לעלות לכיוון רבעי השיאדו (Chiado) וביארו אלטו (Bairro Alto) התוססים ועמוסי בתי קפה, מועדונים, מסעדות ובתי פאדו, אבל המחשבה על הרחובות התלולים שם הורידה את האפשרות... החלטנו לא להיכנע ולא להיכנס לכל מסעדות "מלכודות התיירים" הנמצאות שם בשפע.. רצינו בכל זאת לסיים עם טעם טוב בפה את היום הזה..

המשכנו ללכת והגענו לכיוון כיכר רוסיו, הילדים ראו מקדונלדס ורצו אבל אנחנו לא התלהבנו.. אלה קלטה בזווית העין, בקצה הכיכר, מסעדה קטנה עם מספר שולחנות קטנים, חלקם ריקים וחלקם עם אנשים.. ראינו גם שולחן ארוך מאוד שהיה שולחן יום הולדת של חבר'ה צעירים מקומיים (כל פעם ראינו שהגיעו עוד חבר'ה משלהם). אמרנו שאם מישהו מקומי בוחר לחגוג כאן את יום הולדתו, נפילה בטוח לא תהיה לנו כאן... ואכן, מסעדת OLIRIO התגלתה כמסעדה משפחתית חביבה מאוד, נעימה וטעימה מאוד. אין ספק שאכלנו שם היטב, כפיצוי על כל הערב שעברנו, שתינו גם מליקר הדובדבנים המצוין שלהם וגם מהיין הנהדר, הבשרים היו מצוינים וגם הסלטים. הילדים לקחו גם ארטיקים שונים וכמובן עוד קפה. נהניתי מאוד להשאיר שם (רק) 50 יורו על ארוחה כזו מהנה.

 

תם לו הלילה הרביעי שלו בליסבון. מחר כבר נישן באבורה הרחוקה..

לילה אחרון בליסבון, בבוקר עוזבים

זה היה הלילה האחרון שלנו בליסבון וידענו שזהו, מחר יוצאים אל הלא נודע, לפורטוגל האמיתית והגדולה. היעד היה אבורה. הגענו למלון עייפים ושבעים אחרי יום בלתי ייאמן ברובע בלם, שכלל ביקורים בשני מוזיאונים, ביקור במנזר ז'רונימוש המדהים ועוד כמה "כמעט" ביקורים... הילדים נרדמו תוך שניות ומלמלו שיתקלחו כבר בבוקר... מלמלנו משהו דומה בחזרה... בשיחת לילה מאוחרת ניתחנו את היום ואת הטעויות שלנו ולמעשה, טעות אחת, חטא הבטחון העצמי המופרז.. למרות שתכננו ובדקנו מראש והכל היה איתנו, עדיין, היינו בטוחים שאנחנו זוכרים ויודעים הכל ולא טרחנו לעשות את הבדיקה הנוספת.. זה כבר לא קרה יותר עד סוף הטיול ... היו כמובן פספוסים אחרים, אבל מסיבות אחרות, יותר הגיוניות ..

בתכנון המקורי חשבנו לעשות עוד משהו בבוקר האחרון שלנו בליסבון, בוקר יום ראשון, אולם כבר בלילה, בפועל, הבנו שהבוקר הולך להיות מוקדש לאריזות כמו שצריך, ללקיחת הרכב ולהתארגנות להמשך תשעת הימים שעדיין ממתינים לנו ברחבי פורטוגל... ידענו שהשליש הראשון של הטיול בסביבה החמה והבטוחה והמוכרת לנו של ליסבון מאחורינו.. הספקנו הרבה מאוד בארבעה ימים שלנו בליסבון וראינו את מרבית המקומות, הדברים והאתרים שתכננו לראות..

למרות שזו היתה הפעם השניה שלנו בליסבון, לא הרגשנו תחושת רוויה, מאחר וגיוונו במקומות והשתדלנו לבקר במקומות שלא היינו בהם בפעם הקודמת. הילדים מאוד אהבו את העיר והרגישו בה בנוח, התלהבו מהאושינריום המדהים, אהבו את ארמונות סינטרה, נהנו מכל הנסיעות בתחתיות ומהשיטוטים בסמטאות.. . וכמובן, מהאוכל המדהים והלא יקר.

ליסבון אולי איננה עיר "קלאסית" לטיול עם ילדים, אבל יש לה כל כך הרבה מה להציע ומה לראות, שאתה שוכח שאין בה בכלל פארק שעשועים למשל, היא כולה כמו פארק שעשועים גדול עם גבעות וארמונות וחשמליות ומוזיאונים ותחתיות ונהר מרשים ומדרחובים ובניינים יפים ושדרות רחבות וירוקות ואנשים חמים ועוד 101 דברים שאני כבר בטח לא זוכר... שמחנו שבחלוקה שלנו לימים הקדשנו לליסבון 4 ימים מלאים ולא פחות.. לילה טוב ליסבואה ...