היום החמישי: היעד במזרח אבל לבנו גם במערב

 

ויהי לילה ויהי בוקר יום ראשון (04.10.09). יומנו החמישי בפורטוגל ויומנו האחרון בטיול הזה בליסבון. התוכנית היום היא לקחת בסביבות 12 את הרכב ממשרדי אוויס בליסבון, לנסוע 132 קילומטרים מזרחה לעיר אבורה (Evora) שבחבל האלנטז'ו ולבקר בעוד עיר אחת או שתיים בחבל האלנטז'ו (מונסארז או אסטרמוש, לפי המצב בשטח).

יום ראשון והכל רגוע בליסבון, כמו שבת אצלנו. אחרי ארוחת בוקר ומקלחות, התחלנו בפרק האריזות. סיפור לא פשוט ואפילו קצת מעצבן, אבל הכרחי.. בהברקה של רגע, מאחר וידענו שבאבורה אנחנו נשהה רק לילה אחד, אמרתי לאלה שכדאי שנכין בשקית נפרדת את כל הבגדים הנחוצים לנו ליום המחרת, כך שבעצם לא נצטרך לפתוח את המזוודות במהלך שהותנו באבורה. הרעיון התברר בדיעבד כמאוד מוצלח.
בסביבות 12 יצאתי לכיוון משרדי אוויס. כמובן שהיה לי מראש את הכתובת ואת המיקום על המפה. מרחק כעשרים דקות הליכה ברגל או שבע דקות במונית. ביציאה מהמלון התלבטתי אולם החלטתי ללכת ברגל כדי להתמצא טוב יותר בכבישים וברחובות וכדי לזכור טוב יותר איך לחזור עם הרכב למלון. החלטה שהתבררה כמאוד חכמה כי למעשה כשהלכתי ברגל לכיוון משרדי אוויס כבר שרטטתי לי בראש את הדרך בחזרה והיכן יש אין כניסה או אין רמזור שמאלה וכדומה.... הטיפול באוויס היה מצוין. היה לי חששות כי ההזמנה לא בוצעה ישירות מול אוויס, אבל הכל היה מצוין. מצאתי אתר פורטוגלי להשכרת רכבים שעובד עם כל החברות הבינלאומיות (אוויס, סיקסט, באדג'ט, הרץ וכדומה). המחירים באתר היו נמוכים בעשרות אחוזים בהשוואה למחירים שמצאתי דרך החברות הישראליות כאן בארץ או דרך האתרים של אותן חברות בארץ ובפורטוגל. לדוגמא, אם הם ביקשו על הטרנספורטר (דיזל, ממוזג, חדש ועם נגן דיסקים) 350 יורו דרך אוויס או סיקסט, הרי שבאותו זמן המחירים שלהם בארץ נעו סביב 600 יורו פלוס. הבדל ענק שנראה לי מפחיד וחשוד. מאידך, הם לא ביקשו פרטי כרטיס אשראי ולא כלום ובכל תכתובות המייל מולם, הם ענו במהירות וביעילות. החלטתי להזמין דרכם. הם שלחו לי במייל שובר השכרה של אוויס והוספתי כמובן גם ביטול השתתפות עצמית וכדומה.. כאמור, בדיעבד, הכל דפק כמו שצריך והמחיר אכן היה מדהים!! בדקתי את הבדלי המחיר במספר נקודות זמן עד לטיסה ותמיד היה פער משמעותי...

אחרי מספר דקות של נסיעה מהמשרד של אוויס, תוך כדי התרגלות לנהיגה ברכב טרנספורטר ולשינוי בתוארי ומעברי ל"אורן הסעות", הגעתי למלון. אחרי מספר דקות של תדהמה, הם הסכימו גם להיכנס לרכב.. רצו לשבת מקדימה, אבל כמובן שאסור ועם בטיחות לא משחקים.. עוד פרידה מהחבר'ה בקבלה, עוד משהו קטן לאכול ולשתות ועוד פיפי של הילדים ואחרי 40 דקות אפשר היה לצאת סופסוף לדרך .. . לכיוון אבורה.

בזמן שהילדים היו עסוקים בתרגולות קפיטריה-שירותים-רכב ובחזרה, ניגשתי לאחד מנהגי המוניות שחנו בסמוך ושאלתי אותו איך הכי פשוט לצאת מהמלון לכיוון אבורה. הסביר לי בקצרה. קראתי גם ל- GPSELLA שתשמע. היינו סגורים על הדרך לאבורה... הנהג החמוד שאל אם אנחנו רוצים לנסוע אחריו כי הוא בדיוק יוצא לכיוון ויוכל להצביע לנו על הכיוון הנכון, אבל אנחנו היינו (שוב) בכיוון הפיפי – מים – סנדוויץ... החבר'ה התקשו להיפרד מהמלון ואני לא מתפלא..
זהו, בערך באחת וחצי – שתיים אפשר היה לצאת לדרך, הרכבנו את כסא הבטיחות לעפרי, כולם התמקמו במושבים השונים (אין, אין כמו טרנספורטר. תענוג מבחינת המקום שיש ברכב). אפשר להתניע ולנסוע...

כשתכננו את הטיול לפורטוגל, היה מקום בשם קאבו-דה-רוקה (Cabo da Roca), שזו נקודה על חוף האוקיינוס האטלנטי והיא נחשבת לנקודה הכי מערבית באירופה. רצינו לבקר שם סתם בשביל הסימבוליות והחוויה גם לילדים אבל זה ממש לא הסתדר לנו בשום מסלול ובשום יום ולא היה קרוב לשום דבר. בקיצור, החלטנו לוותר על קאבו דה רוקה ובנינו מסלולים לפי מיקום גיאוגרפי ומרחקים וחלוקה לימים והשלמנו עם זה שאין מה לעשות, את קאבו דה רוקה נבקר פעם אחרת, בטיול הבא...

התנענו את הרכב, אלה התאפסה על המפות, הילדים התאפסו על הרכב, אני התאפסתי על עצמי.. בכל זאת, 132 ק"מ מזרחה לכיוון אבורה, יש קצת נסיעה... הסתכלנו אחד על השניה ואחת על השני ועוד פעם אחד על השניה ואז אלה שהייתה עם המפה אמרה לי עם חיוך גדול: מערבה, לקאבו דה רוקה, אתה צריך לפנות ימינה בצומת הראשונה ...

בקיצור, ביצענו שינוי תוכניות ספונטני ובמקום לנסוע ישירות, מזרחה, לאבורה (Evora) שבחבל האלנטז'ו, נסענו קודם מערבה לכיוון קאבו דה רוקה. הגיוני, לא??
נסענו לשם כשעה והגענו לחוף מקסים אך לא משהו מדהים ועוצר נשימה, די מתויר כמנהג מקומות יפים וסימבוליים, עם מגדלור ושלט גדול וזה המקום הכי מערבי באירופה ... היינו שם כחצי שעה לערך... הילדים הצטלמו ליד השלט ועל רקע המגדלור והאוקיינוס, חזרנו לרכב מאושרים ושמחים ונסענו מזרחה לליסבון ומשם לאבורה...

בדיעבד, כל כך שמחנו על ההחלטה הספונטנית שלנו וגם הילדים היו מרוגשים מהידיעה שעמדו בנקודה הכי מערבית באירופה (טוב, מכאן זה פחות דרמטי מכפי שזה נראה שם ואז..). זה עלה לנו בעוד שעתיים נסיעה בסך הכל אבל מבחינתנו היה שווה כל רגע ... . כשחזרנו לארץ והסבים והסבתות שאלו את הילדים איך היה בפורטוגל ומה ראו והיכן טיילו וכדומה.. הם סיפרו להם בגאווה ענקית איך עמדו על הנקודה הכי מערבית באירופה.. זו אחת החוויות היותר בולטות שהם לקחו איתם וכששמעתי אותם מספרים את זה, התמלאתי שמחה וגאווה – שמחה שעשינו את זה, גאווה שהם זכרו את השם של המקום, ייחודו וכדומה... מבחינתי, זה היה שווה את כל הסיבוב והנסיעה לשם (מה עוד שגם אנחנו אהבנו)...

בדרך מקאבו דה רוקה לאבורה

לשמחתנו, איך שיצאנו מליסבון לכביש המהיר הרגשנו בבית.. השילוט היה מצוין (בכלל, במרבית הטיול, השילוט היה נהדר, למעט יום אחד בשולי עמק הדורו, אבל כל דבר בזמנו..), הנהגים נוהגים בצורה שפויה, כבישים נוחים והנוף מאוד הזכיר את ישראל רק "יותר" – יותר ירוק, יותר הררי, יותר דרמטי.. לפעמים גליל עליון ולפעמים תחתון וחלק הזכיר לי את הערבה קצת בדרך לאלנטז'ו, אבל הכל שם הרבה יותר עוצמתי ומוחשי... קשה להסביר במילים, לפעמים רק התמונות מדברות ... אחד הדברים שכן הצריכו התרגלות מסוימת היה הקטע שיש שלט של יציאה מכביש מהיר להסתעפות ואתה מצפה לראות וואחד ירידה או עליה או יציאה ופתאום יש מין כביש קטן וזו היציאה בעצם... ולפעמים, יצא לנו לנסוע בתוך כל מיני ישובים וכבישים קטנים והופ, הנה האוטוסטרדה.. אבל כאמור, בשורה התחתונה, ב- 95% מהמקרים היה תענוג לנהוג, שילוט מצוין וברור, כבישים נוחים, לעיתים כבישי אגרה מהירים ובשורה התחתונה, אין מה לחשוש מלנהוג שם... מאוד נוח ומסודר..

כשיצאנו מליסבון לכיוון קאבו דה רוקה שמנו דיסק, שמנו ווליום והרגל נלחצה על הדוושה, ברקע הרים ירוקים ויערות רבים והרגשנו את האוויר החופשי ואת הטבע מכל עבר.. בדרך מליסבון לקאבו דה רוקה נסענו גם בכביש אגרה (בהלוך יצא 1.6 יורו ובחזור, 2.4 יורו.. לפורטוגלים הפתרונים.. בגלל שהיינו עם הטרנספורטר של "אורן הסעות", שילמנו קצת יותר מרכב רגיל).

הגענו לשלט שאמר שעוד מעט צריך ימינה לקאבו דה רוקה, ראינו ירידה קטנה מיד לאחר השלט אבל זה נראה כמו ירידה לכביש שירות אז המשכנו עוד קצת ישר... אחרי שתי דקות הבנו שהכביש שירות היה בעצם הימינה... לקחנו שמאלה ולשמחתי הגענו לקשקאיש.. במהלך התכנונים לטיול אמרתי שבא לי לבקר בקשקאיש ואלה, שהיתה שם כבר פעמיים בשנים האחרונות בנסיעות מהעבודה, אמרה לי שזה בזבוז זמן כי מדובר בעיירת חוף עם וילות יקרות ומלונות אבל אין מה לעשות שם יותר מדי.... רציתי לראות שהיא צודקת, אבל הורדתי מהתכנונים... בדיעבד, היא כמובן צדקה (אלא מה?) אבל בכל מקרה, שמחתי לעבור שם ולראות חתיכה של האוקיינוס האטלנטי עם חוף מרשים, וילות בהחלט מפוארות ומלונות... אין כמו מראה עינים ...
בדרך מקשקאיש לקאבו דה רוקה נוסעים למעשה על כביש לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי ומאחר והיה יום ראשון והיה יום שמשי, כל שולי הכבישים היו מלאים במכוניות חונות וכולם בילו במסעדות ובתי קפה שהיו פזורים לאורך החופים ומרחוק רואים כבר את הרכס של קאבו דה רוקה ומאחוריו את ההרים המיוערים שבפסגתם, קצת מאחור, ניצבת לה סינטרה היפה..
אחרי ביקור קצר בקאבו וסדרת צילומים הכרחית של כולנו על רקע הנקודה הכי מערבית באירופה, צילום על רקע השלט שמציין זאת וטיול קטן על הרכס, נכנסנו לרכב בדרך הארוכה לכיוון אבורה.

בדרך עברנו דרך ליסבון ולשמחתנו והתרגשותנו עברנו ונסענו על גשר "25 באפריל" (Ponte 25 de Abril) בדרכנו לאבורה, המזכיר את גשר הזהב בסן פרנסיסקו. אורכו למעלה מ- 2 ק"מ ובהחלט נרשמה התרגשות ברכב כשנסענו עליו.. אנחנו, שבשבילנו גשר הירקון זו להקה וגשר אריק זה הגשר שחוצה את "הנהר" שלנו , לא רגילים לכאלה גשרים מאסיביים ומרשימים... אם היו אז  דיווחים מגלגל"צ על רכב טרנזיט שמאט את התנועה על הגשר בליסבון.... זה לא היה בגלל המקומיים ...

הורדת הילוך באלנטז'ו

חבל האלנטז'ו משתרע על שטחים נרחבים, מרחק כשעתיים ויותר נסיעה מזרחית ודרומית מזרחית מליסבון (תלוי ביעד). מדובר במישור נרחב המשתרע למעשה עד לגבול עם ספרד במזרח, והמאופיין בגבעות גליות בצבע חמרה אדמדם, יערות אלונים, מטעים וכרמים, חוות ציוריות שפזורות להן בין הגבעות, ערוצי נחלים, כפרים קטנים, עדרי צאן וערים לבנות ויפות, רובן מוקפות חומה. על ראשי חלק מהגבעות, בעיקר אלו הגבוהות יותר, מבצרים מוריים עתיקים ועיירות צבועות בלבן שכאילו נותרו כך מימי הביניים.. חבל האלנטז'ו משתרע על שטח גדול, נדמה לי שכמעט על שליש משטחה של פורטוגל אולם כמעט ואינו מאוכלס ואם רוצים באמת לחוות אותו, אזי רק ברכב פרטי. קצב החיים שם איטי, אחר, הכל באיזי....

הקטע היפה הוא שאת מרבית הדרך הארוכה מליסבון לאבורה עושים על אוטוסטרדה שהיא גם כביש אגרה (14 יורו, שעה וחצי של נסיעה מהירה). יוצאים מכביש האגרה ואשכרה מורידים הילוך, מטפורי ואמיתי ... וזה מקסים בעינינו.

התכנון המקורי שלנו היה להגיע בצהריים מוקדם לאבורה, לפרוק במלון, לנסוע למונסראז (Monsaraz) המדהימה ביופייה, לחזור בערב לאבורה ובבוקר לטייל באבורה עצמה ומשם להמשיך לאסטרמוז (Estremoz) בדרכנו ליעד הבא. הקושי שלנו בעת תכנון הטיול היה שמליסבון רצינו להתגלגל צפונה אבל אבורה היתה (ועדיין) תקועה במזרח..
זה כמו שנרצה לנסוע מתל-אביב לחיפה בדרכנו לראש הנקרה אבל נרצה מאוד לבקר גם בים המלח והטיסה חזרה היא מראש הנקרה... בקיצור, ידענו שאנו צריכים "להקריב" יום אחד ובחרנו לוותר על יומיים באלנטז'ו ולהסתפק ביום אחד (לאבורה עוד נשוב, זה כבר סגור..).

בעיה נוספת טמונה בכך שבעוד שמונסראז נמצאת כ- 60 ק"מ דרומית מזרחית לאבורה, הרי שאסטרמוז נמצאת כ- 50 ק"מ צפונית מזרחית לאבורה, משולש שווה צלעות. אבל מדוע לחפש בעיות כשאפשר ליהנות? אנחנו מעדיפים ליהנות... זו היתה התוכנית המקורית, אבל איך אומרים? מציאות לחוד ותוכניות לחוד... הגענו לאבורה ומצאנו די בקלות את המלון שבו התארחנו נקרא Calvário Albergaria do (למידע נוסף בנוגע למלון, נא ללחוץ כאן או כאן). המשמעות של Albergaria זה מעין מלונית או הוסטל/אכסניה, אבל אני מכיר כמה מלונות 4 כוכבים שהיו שמחים להתארח באלבגריה שכזו ...

לקחנו מראש מלון בתוך חומות העיר העתיקה שם, כדי שנוכל לטייל בה ברגל.. הכל לבן, סמטאות קטנות וציוריות, אין כמעט מכוניות, הכל רגוע ויפה כל כך.. יש שם משהו באווירה וגם באוויר... כשהגענו למקום הלינה, נכנסנו דרך שער כניסה לחצר פנימית שהזכירה לנו חצר ערבית. שולחנות ושמשיות קטנות בחצר ולובי נעים ורגוע. בית המלון הוא בית בד ששופץ עם הסתכלות סביבתית, משתלב היטב באזור שבו הוא נמצא. מבחוץ זה נראה אולי כמו עוד מלון/אכסניה מקומית אבל כבר בלובי מרגישים בהבדל, ספות ופינות ישיבה, פסנתר, ספרים ומגזינים, קשתות פנימיות יפות והכל מושקע בקפידה רבה (בדיעבד, מקום לינה מדהים ומומלץ בחום רב!).. .

השעה כבר הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת או יותר נכון, ערב מוקדמת (סביבות חמש-שש)...

עשינו צ'ק אין ותוך כדי קשקושים עם ריטה מהקבלה אמרנו לה שאנו מתכוונים לנסוע עכשיו למונסראז ולחזור לארוחת ערב וביקשנו המלצה על מסעדות באבורה. שאלנו אם תוכל להזמין עבורנו מסעדה לשעה תשע-תשע וחצי, לאחר שנחזור.. מזל שדיברנו איתה, מזל גדול אפילו... ריטה שלפה לנו דף מודפס של מסעדות מומלצות (שתאם ברובו את ההמלצות שמצאתי לפני כן בכל מיני אתרים) ואז ראיתי שעל חלק גדול מהן יש איקס. מסתבר שלהבדיל מאיתנו, כאשר הפורטוגלים חוגגים יום עצמאות, רבים מהם פשוט סוגרים את המסעדות ויתר העסקים והולכים לחגוג עם המשפחה ועם החברים, או כפי שריטה אמרה: הם לא רוצים לעבוד בחג, הם רוצים לחגוג... נשמע מוזר, נכון? אצלנו, ערב יום עצמאות נחשב ליום שבו כל עסקי המזון עושים קופה.. מאידך, נשמע כל כך נורמלי ונכון ... היא ישבה על הטלפון והתקשרה לפה וחייגה לשם ודיברה עם ההיא וביקשה מההוא ונאדה, כלום, אין שולחן לחמישה ובטח שלא לשישה, מי שכבד עבד, היה מלא בתשע וחצי.. ריטה גילתה לנו עוד "סוד", מסתבר שמרביתם פשוט סוגרים את המטבח בשעה הזו של תשע וחצי... לא אוהבים להישאר פתוחים עד מאוחר מאוד ...

כל התהליך לקח איזה חצי שעה ובינתיים הרעב השתלט עלנו, החשיכה בצבצה לה ואלה ואני יצאנו להתייעצות קצרה והחלטנו (לשם שנוי) לפעול בהגיון. החלטנו שבערב נטייל באבורה ואת מונסראז נשאיר לבוקר.. וכמאמר שירו האלמותי של שלום חנוך, בדיעבד, הרי ש.. "..בבוקר ראינו שלא טעינו, מה ששם הרגשנו, זה נכון...".

חזרנו לריטה המקסימה (קראנו לה Lovely Rita) וביקשנו להזמין מסעדה לשעה שבע וחצי.. הפעם היא הצליחה והזמינה לנו שולחן במסעדה בסמטה קרובה (שבדיעבד קיבלה אצלנו את הציון 9) שנקראת "רבע פרה כמו תשע", או 1/4para As 9... ועל זה נאמר, לא תמיד צריך לדעת הכל ...

 

איזה מלון, איזו מסעדה – סוף הדרך... באבורה

עלינו סוף סוף לחדר, שהיה בעצם סוויטה משפחתית והיינו בהלם. שני חדרים ענקיים עם ספות רכות וכורסאות וחלונות כאלה מעץ וחדר אמבטיה מדהים וחדש ופלזמות קטנות לילדים ולנו ובשולחנות אירוח קטנים יש ספרי עיצוב ואמנות ויין פורטוגזיים בחדר. עולם אחר.. פותחים את החלון והסמטאות עם פנסי הקירות והרחובות מאירים לך פנים והשלווה פשוט משתלטת עליך... פשוט קסם של מקום. השילוב בין ישן לחדש, מודרני לאורגני.. חבל על הזמן.

אחרי סיבוב התלהבות קטן בחדר יצאנו לסמטאות אבורה ושם זה הפך לסיבוב התלהבות והתאהבות גדול.. אבורה מקסימה בלילה, סמטאות קטנות ועקלקלות, מוארות והבתים לבושים בלבן, רחובות מרוצפי אבנים קטנות וכיכרות נעימות, חנויות קטנות ויפות עם חלונות ראווה יפים (ומחירים סבירים) והכל באמת ברוגע.. אני חושב שזה קרה בערך באותו הזמן, אבל אחרי כשחצי שעה של הליכה נעימה בין החומות, בישרנו הדדית זה לזו וזו לזה שאין ספק שחייבים לחזור לאבורה לטיול זוגי רגוע ומהנה של מספר ימים ... נכנסנו למסעדה שהיתה מלאה וצפופה (בכלל, המסעדות בפורטוגל מאוד מעוצבות בכבדות עם תמונות רבות ועיצוב עץ "כבד" וקירות עמוסים ב"כל טוב") והבנו שאם לא נאכל בדק העץ בכניסה למסעדה, הצפיפות עלולה להיות בעוכרנו עם הילדים..

אח, איזה אוכל. לילדים סטייקים ומנות פתיחה, לנו מנת פרות ים, צדפים ושרימפסים עם לחם, היין הלבן לא הזיק לעיכול. ישבנו ואכלנו בנחת, מלפנינו זוג אנגלי חביב שאתם ראינו בלובי המלון שלנו, מאחורינו זוג צרפתי מעשן, בסמטה המון אנשים ממתינים לשולחן שיתפנה ואנחנו התפנינו לסקור את כל אירועי היום.. הילדים כמובן התנהגו הכי יפה שהם יכולים (והדגש הוא על הקטע היחסי ..) אולם קולם בהחלט נשמע במישורי האלנטז'ו באותו לילה.. כמו גם גערותינו שיתנהגו יפה ויפסיקו להפריע לשולחנות הסמוכים.... טוב, חוץ מהצרפתים שעישנו ולכן, ניתנה הוראה להניח לאנגלים (למרות המנדט) ולהתמקד בצרפתים (בגלל העשן) ...  ואכן, האנגלים הכירו לנו תודה ופנו להתעניין מהיכן אנו (נתינים שכמותנו) וציינו עד כמה ילדינו מנומסים ומקסימים ונפלאים (את המנומסים אני הוספתי, הם לא אמרו) ומלאי שמחת חיים ... טוב, האנגלים שמחו על פעולות התגמול כנגד הצרפתים... בשלב מסוים, הוחלט על נסיגה דו-צדדית טלפתית מבלי שנאמרה מילה (הפסקת עישון תמורת הרגעת הילדים) ונרשם שיפור חד ביחסים הבילטרליים בינינו לבין הצרפתים...

כאמור, הענקנו למסעדה ציון 9, לא לפני שהזמנו עוד כל מיני מנות טעימות ומשביעות. נפרדנו בחום משכנינו האירופאים לדק העץ בכניסה למסעדה והחלטנו שהדרך הכי נכונה לאפשר ליין להתערבב עם פירות הים היא באמצעות הליכה בסמטאות אבורה הקסומה והישנונית, עד לכיכר Praca do Giraldo האלגנטית, שבלילה מוארת ויפה ומלאה בבתי קפה ומסעדות... .במאמר מוסגר, עמרי כל כך התגעגע לאנגלים החביבים שבלילה כאשר חזר לחדר מהלובי התבלבל בדלתות ודפק על הדלת מול חדרנו... ומי פתח לו עם הפיג'מה? האנגלי החביב .. מזל שיש לנו ילד מנומס שישר התנצל והסתובב לדלת הנכונה...

בלילה עוד ניצלתי קצת את האינטרנט האלחוטי החינמי שבחדר לצרכי עבודה ובבוקר, אח איזו הפתעה. ארוחת בוקר מדהימה, עשירה, אורגנית, מיצים טבעיים סחוטים (תפוזים, אשכוליות, גזר וכדומה), עוגות תוצרת בית, לחמים, חביתות שנעשות על פי הזמנה במטבח ומוגשות לשולחן, סוגי תה שונים, מגוון נקניקים וגבינות וריבות. הוכתרה כאחת מארוחות הבוקר הכי טובות וטעימות שאכלנו אי פעם במלונות. והכל רגוע ושליו ובעל המלון שהוא בכלל אמריקאי הנשוי לפורטוגלית בת המקום מסתובב ב"נימוס מקצועי" בין השולחנות. תענוג אמיתי. דרך נפלאה לפתוח את היום... והקפה שלהם, אח, איזה קפה יש להם שם בפורטוגל ...