היום השישי: נפתח באבורה בשמש והסתיים בטרוביסקאל בגשם

 

יום עמוס לפנינו, ביקור באתרים שבאבורה, נסיעה למונסאראז היפה והעתיקה ומשם לכיוון החווה בטרוביסקאל שליד טומר, מרחק כ- 260 ק"מ וכשלוש וחצי שעות נסיעה ובאמצע אולי נספיק את מרבאו (Marvao)... מדובר כאן במסלול של יומיים אבל יש לנו רק יום אחד ואנחנו לא מאלה שקמים בשש בבוקר ובשבע כבר ברכב.. גם לא בשמונה ואפילו לא בתשע...

מאבורה למונסאראז

אחרי ארוחת בוקר התארגנו ליציאה לביקור באתרים הידועים של אבורה. הבחירה במלון התבררה כמוצלחת מאוד לא רק בגלל החדר והאוכל אלא גם ואולי בעיקר בשל המיקום המעולה בתוך חומות העיר העתיקה, מרחק כחמש עד שבע דקות הליכה ברגל מכל הבניינים והאתרים ההיסטוריים של אבורה, שהוכרזה על ידי אונסקו כאתר מורשת היסטורי עולמי. כל המבנים והמקדשים הידועים נמצאים סמוכים זה לזה והכל במרחק הליכה בתוך סמטאות האבן ובין בתי הקפה הנעימים שנמצאים בסמוך והכל מתנקז לכיכר המרכזית שם. ביקרנו בקתדרלה הגותית המרשימה של אבורה, ביקרנו במוזיאון שבקתדרלה, התרשמנו מהפסלים ומהעיצוב הפנימי המרשים, עלינו למגדלים ולגג והתרשמנו מיופייה הפנימי ומהנוף שנשקף ממנה, הנוף של אבורה ומאחוריה, המישורים והחוות הלבנות, ביקרנו במקדש דיאנה, שרידי המקדש הרומאי העתיק הניצבים בכיכר שמול הקתדרלה. מדובר בשרידי מקדש מהמאה ה- 2 לספירה... ויתרנו על ביקור בכנסיית פרנציסקוס הקדוש עם "קאפלת העצמות"...

השעה כבר 12 וחצי - אחת בצהריים, צ'ק אאוט מהיר, פרידה נרגשת מהצוות (ומהאנגלים שישבו להנאתם בגינה המקסימה מול הלובי) והופ, אנחנו על הטרנספורטר בדרכנו מזרחה למונסארז. הנסיעה מאבורה למונסאראז היא נסיעה ארוכה ויפה במרחבי האלנטז'ו. כרמים רבים ויקבים, שטחים מישורים לעיתים מיוערים בקלות, כפרים ציוריים עם בתים לבנים שצבועים בלבן עם פסים בצהוב, ירוק או כחול.. הנסיעה היא בכבישים רגילים בין-עירוניים, די ריקים, וחוצים את הכפרים ואת היישובים. כלומר, הכפרים למעשה נבנו סביב הכביש לאורך השנים ולא במקרה.

 

מונסאראז (Monsaraz) היא למעשה כפר ומבצר ציורי ועתיק עם נוף מדהים מסביב. לאורך הגבול עם ספרד יש המון עיירות מבצר הסטוריות שנבנו בשל מיקומן ומונסאראז אחת היפות שבהן. הקטע המדהים שזה אומנם אתר תיירותי אבל גם כפר קטן שחיים בו אנשים עד היום. הרחובות שלו צרים ולכן, מחנים את הרכבים בחוץ. בדרך למונסראז כאשר עולים בכביש המתעקל רואים לפתע אגמים גדולים ומלאי מים וזה נראה כמו פטה מורגנה באמצע המדבר, כי נוסעים כל הדרך במישורים שחלקם צחיחים והצבע השולט הוא חום ולפתע, באופק מכיוון מזרח, אגמים ענקיים ונהר ענק.
מסתבר שיש שם אגמים מלאכותיים גדולים והמראה מלהיב. מונסאראז יפה ומנומנמת לה בשעת צהריים, חצי שעה של שיטוט בסמטאות הכפר, כולל בזירת שוורים עתיקה שיש בה ועליה על חומות וסוללת המבצר. יש גם כנסיה שהרחבה שלה הזכירה לי משום מה סצנות מהסרט בצהרי היום..

כשהתקרבנו למונסאראז השמיים התקדרו והתחיל לטפטף מדי פעם, מה שתרם לאווירה שם. השעון אמר שהשעה שלוש וחצי והבטן אמרה שהיא רעבה. אין שם הרבה מסעדות.. במסעדה הראשונה לא היה מקום, במסעדה השניה אמרו לנו שהמטבח נסגר בשעה שלוש חצי.. הגענו למסעדה/בית קפה עם נוף באמת עוצר נשימה (למעשה, היתרון היחיד של המסעדה) ואמרו לנו שיש מקום. המתנו שיושיבו אותנו, היו שני מלצרים צעירים ושמנמנים, אחד עם חולצה אדומה ואחד שחייך כל הזמן. אנחנו עומדים ולא קורה כלום וכל ניסיונתינו לתקשר וליצור קשר עין עם האדום ועם החייכן עלו בתוהו. בשלב מסוים כבר התייאשנו אבל רגע לפני העזיבה (בשעה שלוש וחצי בכפר נידח בפורטוגל כשהילדים ואתם רעבים וחלק מהמטבחים כבר סגורים, זה לא הזמן למשחקי כבוד ...). זיהינו בחור נמרץ שנראה מוטרד והתרוצץ.. הבנו שהוא בעל הבית... נגשנו והוא התצל והושיב אותנו על שולחן עם שמשיה ונוף מדהים. התרשמנו מהנוף וגם מהציוד המתקדם והיקר שהיה במסעדה. בהחלט מקום מושקע ומאובזר.. ושוב, האדום חולף משמאל, החייכן מחייך לעצמו מימין, עוברים עם מגשי אוכל ושתיה ואנחנו? אוכלים את המפה... שוב נגשים למוטרד והוא (שוב) מתנצל ולוקח הזמנה.. האמת, הנוף באמת היה אחלה.. האוכל? סביר.. פלטת גבינות התגלתה כצלחת עם כמה פרוסות גבינה, מרק הירקות היה מוצלח, אכלנו פנקייקים יותר מוצלחים בחיינו, היין והשתיה של הילדים היו.....אה, הם לא הגיעו, למרות שהזכרנו.. וביקשנו .. זה הגשם שפתאום התחיל לרדת וכנראה בלבל אותם... בשלב מסוים אמרנו לילדים שכבר נקנה שתיה בחוץ כי אם נמתין שהאדום, החייכן והמוטרד יביאו את היין ואת כוסות השתיה שלהם, נאלץ לישון במונסאראז... ביקשנו חשבון ולמודי נסיון כבר נגשנו לשלם בקופה, שם גילינו שאכן הזמנו יין ושתיה קרה... המוטרד התנצל (שוב) תיקן את החשבון והוריד את השתיה שלא נשתתה מעולם ומיהרנו לצאת משם, פחדנו שהאדום והחייכן יגיעו עם השתיה שלנו ונצטרך להתחיל הכל מחדש... על הנוף המדהים כבר סיפרתי?.....

בדיעבד, יצא לנו טוב שלא הגענו בלילה למונסרז... זה פשוט היה חסר תוחלת וחסר תועלת לבקר שם בשעות החשיכה....

 

מרבאו, כן או לא?

היעד הבא היה אסטרמוז (Estremoz). בחרנו לנסוע בדרכים הכפריות, הפנימיות. במקום לעשות סיבוב גדול החלטנו לנסוע ישר וליהנות מהכבישים הקטנים (ולא מהאוטוסטרדות). דרך יפה בין כפרים קטנים ועיירות רדומות, משני צידי הכביש שדרות עצים וחוו קטנות שכאילו נלקחו מתמונה עם המון כרמים ושטחי מרעה. דרך מאוד יפה שלקחה לנו כשעה..
בכניסה לאסטרמוז התחיל גשם רציני, מבול אמיתי שנמשך ברציפות. מאחר שכך, עלינו עם הרכב למבצר המלכותי מהמאה ה- 13, שהוסב כיום לפוסאדה (מעין אכסניה, מלון). רצינו לרדת מהרכב ולטייל במבצר ובין הסמטאות אבל עם כזה מבול סוחף, הלך לנו כל החשק... החלטנו לוותר לצאת בנסיעה לכיוון מרבאו ולחווה...בדרך עוד מצאנו סופרמרקט גדול ועשינו קצת קניות (שישיית מים מינרליים של 1.5 ליטר עולה 0.6 יורו בלבד..) של מים וכל מיני דברי אוכל, חטיפים ומעדני חלב לדרך. יצאנו מאסטרמוז לכיוון מרבאו וגם כאן, במקום להסתבך, עוצרים ליד מקומי ושואלים אותו איך לצאת מהעיר לכיוון מרבאו וכמו תמיד, עם קצת מאוד אנגלית, הרבה מאוד רצון טוב, תנועות ידיים וחיוכים מקבלים הסבר מהיר, יעיל ומדויק ....

אחרי שיצאנו מאבורה לכיוון אסטרמוז, נותר לנו עדיין יעד אחד בחבל אלנטז'ו: מרבאו... כלומר, יש הרבה יעדים, זה מה שאנו בחרנו "לדגום לטעום" ביום וחצי שהקדשנו לחבל ארץ זה. מרבאו (Marvao) היא עיירה קטנה מימי הביניים הממוקמת ממש סמוך לגבול עם ספרד ונמצאת אי שם למעלה על רכס הסאו-ממדה המהווה גבול טבעי בין פורטוגל לספרד. מאחר ומרבאו מוקפת במצוקים תלולים היא שרדה ונשמרה מאות שנים והיום יש שם ישוב קטן ומספר בתים שנבנו בצפיפות בין החומות. למעשה, כל יום הטיול הזה עמד בסימן ערי מבצר עתיקות ואסטרטגיות על הגבול בין פורטוגל לספרד, ממש במזרח המדינה. כך, מונסאראז ואסטרמוז ועכשיו גם מרבאו. אם חושבים על זה, אז בעצם במהלך 24 שעות יצא לנו להיות גם בנקודה הכי מערבית של פורטוגל (קאבו דה רוקה) וגם בחלקים המזרחיים של פורטוגל ...

בדרך צפונה מאסטרמוז למרבאו לא היינו בטוחים שנספיק להגיע לשם לפני רדת החשיכה ורצינו לצפות מלמעלה בנופיה של ספרד. הדרך כמו ביתר כבישי חבל אלנטז'ו עוברת בין גבעות, כרמים, חוות וחורשות פה ושם. באמצע הדרך עצרנו באחת החורשות הללו, אי שם, להפסקת הנקה והחתלה והיה יפה לגלות פחי אשפה ושולחנות פיקניק נקיים.
החלפנו את ה-
Be Gees בלהקת Abba והיה דיסקו ברכב , אבא קצת נלחץ כי קלט שאחרי מרבאו יש עוד קרוב לשעתיים נסיעה בחושך עד לחווה, שהייתה מרוחקת כ-150 ק"מ מערבה ממרבאו ולפי מה שכבר ידענו מגוגל ארת' ומישלין וכל היתר, החווה נמצאת בקצה העולם שמאלה ומשם עוד פעם ימינה ואז בשביל כורכר בחורשה עד שמגיעים לבית על שפת הנהר, אי שם בין "אין מצב שנמצא את זה באמצע הלילה" לבין "גם באור יום בטח נתחרבש שם שעות".. GPSELLA אמרה שיהיה בסדר, "עליי".., וחזרה להתמקד באבבא, כלומר, לא בי, בשבדים ...

התחיל לרדת גשם לסירוגין ואנחנו עם השילוט לכיוון SPAIN ורואים איך השמש בורחת לנו. מאחר וממילא זו היתה הדרך ואין שניה לה (מי שיפתח מפה של פורטוגל יבין למה אני מתכוון) המשכנו וקבענו לנו את העיר Portalegre כנקודת החלטה, שבה נחליט האם ממשיכים עוד קצת צפונה לכיוון מרבאו על ההרים או שמא נשבור כבר שם מערבה לכיוון החווה שהיתה באזור Castelo De Bode, באזור טומר (Tomar). ככל שהצפנו, כך הגשם נהיה כבד יותר ודמדומי האור התחלפו בנוכחות ערה יותר של ערב פורטוגלי חשוך וגשום... עמוק בפנים, הבנו שנינו שנאלץ לוותר על מרבאו, שאמורה להיות פנינה אמיתית, מאחר ואין כל הגיון לעלות בגשם ובחושך לרכס על הגבול ואח"כ לחזור ולנסוע עוד שעתיים עד לחווה. נגיע לשם בערך בעשר- אחד עשרה.. הגשם והחושך השפיעו גם על המוזיקה ואת להקת אבבא  העליזה החליפו Bebo & Cigala עם הדמעות השחורות והמדהימות שלהם (lagrimas negras) הכניסו אותנו לקצב אחר, מתאים יותר לגבול עם ספרד.

 

קצת לפני פורטלגרה החלטנו שאין ברירה ובצער רב מוותרים. בחוץ מבול ואני לוקח את הכביש שנראה לי נכון יותר לכיוון שאנו צריכים מערבה. חמש דקות מאוחר יותר אנו קולטים שכנראה פספסנו פניה או שעלינו על היציאה הלא נכונה כי לפתע ראינו עדיין על השלטים את המילה MARVAO וקסטלו דה וידה. זו כבר היתה התגרות מעצבנת ..
אמרתי לאלה שזה כנראה הגורל, רצו שבכל זאת נעלה למרבאו (מה עדיף לחשוב? שהתבלבלתי??..). ההגיון אמר לי לעזוב את זה כי בכל זאת, גם מהירידה לכיוון מרבאו עדיין מדובר בנסיעה של עשרים דקות לכל כיוון בגשם ובחושך, עם עליות וירידות בהרים.. לא נשמע פיקניק.. אמרתי להגיון שזה לא עניינו בכלל ושלא יכנס לנו לזוגיות. .. דסקסנו את העניין ואלה אמרה שמאחר ומאוד רציתי להגיע למרבאו, ההחלטה שלי. אוף, כמה שאני שונא להחליט !!

עשר דקות מאוחר יותר פניתי ימינה. נכון, לכיוון מרבאו . לא יכולתי שלא. זה היה חזק ממני. .. היה כבר חשוך מאוד והתחלנו לטפס במעלה רכס הסאו-ממדה, הכביש עובר בין יערות יפים אך בינינו, קצת מפחידים בלילה ומדי פעם כפר קטן נקרה בדרכנו אבל באופן עקרוני רוב הזמן עולים ומטפסים ומתעקלים לבדנו שם בחושך. נוסעים ונוסעים, עשר דקות, רבע שעה, השילוט מצביע שאנחנו בכיוון אבל רכס לא נגמר. פחדתי שנמצא את עצמנו בסוף במדריד... ומסביב יערות וחושך והרים וכשסוף סוף ראינו רכב, איך שמחנו. ואז מגיעה הדילמה – שנחזור? הרי במילא חושך והגשם אומנם נחלש קצת אבל גשום וורה מחכה לנו בחווה (כלומר, ככה קיווינו. עדכנו אותה מראש שנגיע מאוחר בלילה באותו יום) והחווה, אלוהים יודע איפה היא... ונוסעים עוד כמה דקות ומתלבטים שוב, שנחזור? עכשיו, אני אוהב להתלבט ושונא להחליט. אלה בדיוק ההיפך, שונאת התלבטויות ואוהבת להחליט ולחתוך ... מה שאומר שהתלבטתי בעיקר עם עצמי ואז, פתאום, למעלה בהרים מצד ימין, ראינו עיר קטנה מוקפת חומה ומוארת כולה באור כתום וצהוב. מראה מהפנט באמצע החושך הכבד ותחושת אי הודאות. אור כתום צהוב שמושך אותך למעלה. הנה אני, קרובה אליך.. אל תתחרט, בוא, עוד כמה דקות ואני שלך ואתה אצלי ..

מסוג המראות שלצערי גם תמונה לא תיטיב לקלוט. בגלל שהכל חשוך ומיוער מסביב ומרבאו ניצבת מעל בפסדה, זה כאילו משהו ענק מואר נמצא אי שם למעלה. הבנו שאנחנו לא חוזרים, וכמו פטה מורגנה מתעתעת במדבר, גם כאן, מרבאו תעתעה בנו בהרים, התקרבנו ונסענו ועלינו וכמהנו ועוד עקול ועוד כפר ועוד פניה.
בסוף הגענו. תמיד מגיעים בסוף. מרבאו נראית מרשימה מאוד מבחוץ וגם מבפנים. כשהגענו קלטנו שיש שם בדיוק פסטיבל של מוזיקה ערבית. הגשם חזר להעיב ולהעיק ואחרי סיבוב קטן וממש לא ממצה החלטנו שאין טעם לרדת ולהסתובב ברגל, בחושך ובגשם. יצאנו עם הרכב מהסמטאות הצפופות והצרות וחנינו מחוץ לשער הכניסה הגדול, ליד החניה שבה חנו גם מספר קרוואנים התמקמנו לנסיעה לחווה. הפסקת החתלה והנקה, הילדים יצאו מהעולמות האלקטרוניים שלהם (
PSP, DVD נייד, MP4 וכדומה צירופי אותיות אנגליות) כדי לארגן מריבה קטנה לחימום האווירה.

הנוטבוק נשלף (היה שם קובץ במייל עם פרטי הגעה לחווה, בשלב שבו שום מפה כבר לא מסייעת), אלה התאפסה על המפות, אני התאפסתי על גבי שושן, עוזי פוקס ושרי במופע המשותף, הילדים התאפסו על עצמם והתחלנו בירידה חזרה.. בדרכנו החוצה מחבל אלנטז'ו היפה לחבל ארץ אחר בפורטוגל.

 

סיכום "טעימות" באלנטז'ו

למעשה, היום הזה מהווה מבחינתנו מעין יום "טעימות" באלנטז'ו. חבל ארץ מקסים וישנוני עם גבעות מוריקות, יערות אלון וערי מבצר עתיקות ושמורות. אין ספק שניתן לבלות שם שלושה ארבעה ימים ללא כל בעיה ואף יותר. טיילנו וביקרנו באבורה הקסומה ובמונס ארז היפה, הנחשבות לשתי הפנינים של החבל, ולצערנו, רק "טעמנו" מהפנינה השלישית מרבאו ומעיר יפה נוספת שם, אסטרמוז.

אין ספק שחייבים להיות שם עם רכב צמוד והנסיעות שם בין עיר לעיר מצריכות פרקי זמן סבירים. מבחינתנו, הטעימות היו מוצלחות וטעימות והשאירו טעם של עוד.. הצטערנו שלא הגענו למרבאו באור יום, אבל לא הצטערנו כלל שעלינו עד אליה. לפעמים צריך להגיע למקום ולחוות כנראה תחושת פספוס כדי לוודא שבפעם הבאה תדע למצוא לה את הזמן ההולם.
היינו מבסוטים מעצמנו (מותר לנו, לשם שינוי.. ). עמדנו ברוב היעדים היומיים, עשינו מה שבא לנו וראינו את מה שרצינו ואת מה שלא, ויתרנו מבחירה ולא מ"טעות אנוש" כמו שקרה לנו באותו יום בבלם.. היינו מבסוטים כי הרגשנו שאנחנו מתחילים לנשום ולחוש את פורטוגל האחרת, המגוונת, הפנימית זו הפחות עירונית ויותר אמיתית...אמיתי זו לא הגדרה נכונה כי גם בליסבון הרגשנו שהיא אמיתית.. אולי פחות מתויירת ומוחצנת ויותר אותנטית.. טוב, למה להסתבך בהגדרות מיותרות..נהנו, זה מה שחשוב. מה צריך יותר מהנאה ואושר בטיול?? אה, ואוכל טוב.. .. מיותר לעסוק בהגדרות... כשדברנו, בלילה ברכב, בדרך לחווה, הרגשנו שאנחנו כבר "שנים" בטיול וחודשים מחוץ לליסבון המוכרת. למעשה, זה היה רק יומנו השישי בטיול ויומנו השני מחוץ לליסבון. גילינו אנשים חמים ומקסימים וקצב חיים אחר...

בפרספקטיבה לאחור, אין ספק שרצוי מאוד להקדיש לאזור חבל אלנטז'ו מספר ימים ואין גם כל בעיה לבלות שם שבוע ימים בכיף. לטעמי, מומלץ להקדיש לפחות יומיים מלאים ורצוי שלושה בשל המרחקים מעיר לעיר, אחרת, לא מספיקים הרבה, מקסימום רק את אבורה, שהיא פנינה בפני עצמה והיינו שמחים לבלות בה עוד לילה לפחות.. 

 

נסיעת "מכשירים" לילית לחווה

התחלנו לרדת מההר ואני עברתי למוד של "נסיעת מכשירים", ככה אני קורא לזה. אני רק על ההגה, מרוכז בכבישים הגשומים, החשוכים והלא מוכרים וסומך במאה אחוז על המכשירים. כלומר, על אלה הקוראת במפות (אנו לא חובבי GPS ונמנעים משימוש בהם בטיולים ולכן, מכשיר הניווט הכי משוכלל ברכב זה GPSELLA והמפות) והאמת שאין לי אפילו שמץ של מושג איפה אני, אשכרה כמו שזה נשמע. שמאלה, ימינה, עוד ק"מ פניה, תכף עוברים את הישוב הזה, עוד מעט גשר, יציאה לאוטוסטרדה וכדומה. אלה עם המפה, אני עם ההגה. היא מצאה לנו איזה שהוא כביש כפרי עוד בירידה ממרבאו, כך שנחסכה מאיתנו חלק מהירידה ונסענו שם בחושך בכביש החשוך, בין יערות, בין כפרים ולעיתים בתוך עיירות. הכביש די ריק, פה ושם מכוניות וכולנו טסים, רוצים להגיע כבר הביתה.

אחרי שעה של נסיעה התחיל מבול רציני, הילדים עברו מזמן למוד של שינה, אלה מרוכזת בדרך, אני מרוכז בכביש, מדברים על היום שהיה ומתכננים את היום שיהיה. בשלב מסוים, אלה החליטה לחתוך לכיוון האוטוסטרדה ולסטות מהמסלולים שהיו לנו של ויאה מישלין. לעבוד על פי המפה והתחושה שלה. טוב, שברנו מהכביש הבינעירוני לכביש אחר בדרכנו לאוטוסטרדה. נוסעים ונוסעים ולא רואים, לא אוטוסטרדה ולא עליה ובשילוט מצוינים שמות פחות מוכרים.. חצינו נהרות ועלינו הרים (משהו כמו העליה בצומת כח או העליות לרמה) ובשלב מסוים, התחלתי קצת לחשוש ואני רואה שאלה גם קצת מוטרדת, אבל אני שותק, כלומר, לא שותק, "חופר" בנושאי היום והשעה ובכלל, שיחות ברומו של עולם.. אין על שיחות ליליות בנסיעות ארוכות..

המשכנו לפי הנחיותיה ואז היא באה, האוטוסטרדה, במלוא הדרה ומהירותה... אין מה לעשות, כשנוסעים בלילה סתווי גשום באזור לא מוכר ולא עירוני, בין הרים ויערות, זה לא אותו דבר כמו נסיעת בוקר פסטורלית בבוקר, כשאתה באותו כביש עם אותו יער ואותו הר והכל נראה מוכר, ירוק ויפה. בנסיעה באוטוסטרדה שלחנו SMS לוורה שאנו מתקרבים וקיבלנו החלטה לנסוע ולמצוא את החווה לפי ההסבר באתר שלה ולא לפי ויאה מישלין. ענין של אינטואיציה.... שהתבררה כנכונה.. זה היה פשוט בינגו!!!

מי אמר שהמין הגברי לא מפרגן למין הנשי? אלה הביאה אותנו בדיוק לחווה ללא התברברות אחת אפילו, על המילימטר, ואני מדבר על חווה קטנה שתקועה בין כל מיני כפרים, אשר תקועים בין כל מיני כבישים כפריים קטנים, בין נהרות באזור שם של קסטלו דה בודה, באזור טומר. פייר, מגיע לה צל"ש ושאפו ענקי. אילולא היא, בטח לא היינו מגיעים ואילולא השקט הנפשי והבטחון העצמי שלה בטח הייתי מתחרפן בדרך.. (לא שלא היו לה התברברויות קטנות וקלילות, כפיצוי, בבוקר של עמק הדורו, אבל למה לא לפרגן בגדול כשמגיע???... ).

 

הגענו לחווה בגשם אימים. ירדתי מהרכב ודפקתי על דלת הבית, שנמצא בתוך חצר ענקית בסוף העולם שמאלה, אחרי נסיעה קצרה בשביל כורכר בתוך חורשה. כשדפקתי בדלת, נוטףמים, השעה כבר הייתה אחרי אחת עשרה, הרגשתי כמו בסרט אימה והייתי בטוח שיפתחו את הדלת ויחסלו אותי מעצבים ...
איפה??? פתחה את הדלת אישה מקסימה, קיבלתי שתי נשיקות על הלחי וחיבוק ואחרי זה גם אלה. התחלנו לפרק את כל הציוד והמזוודות מהרכב לחדר בגשם שוטף בסיועה של ורה. היא הראתה לנו את החדר (המקסים) ואמרה שארוחת בוקר תוגש לנו בבוקר, אבל לא לפני תשע, כדי שנישן קצת. פתחנו את המקררון, ראינו שהמחירים סבירים מאוד, בירות וקולות והמצב רוח שוב משופר. מקלחות, פריקת אנרגיות מצד הילדים וזהו הולכים לישון בגשם סוער. קיבלנו סוויטה בת שני חדרים, עם מרפסות לחצר וחלונות ודלתות עץ. כאלה רומנטיות, כמו בסרטים (לפחות אלה שאני רואה..).


יומנו השישי בפורטוגל עומד לפני סיום. חצי טיול מאחורינו ובדיעבד, מתברר ששיאי הטיול עוד לפנינו...