היום השביעי: בוקר של גן עדן בטרוביסקל, מנזרים וערים עתיקות

 

בוקר יום שלישי, 6 באוקטובר, זהו יומנו השביעי לטיול ואנו פותחים אותו בטרוביסקל. זוהי למעשה תחילת חציו השני של הטיול ממרכז פורטוגל וצפונה לצפון המדינה. התעוררנו לנו לאיטנו בסביבות תשע בבקתה החשוכה בחוות טרוביסקל, או יותר נכון לומר, אחוזת טרוביסקל, מנסים לעכל את הלילה הסוער שעבר עלינו, את היום שעבר עלינו ושהתחיל באבורה הרגועה והיפה ומונסאראז העתיקה וספוגת האווירה והנופים, המשיך כבישי אלנטז'ו היפים ובאסטרמוז הגשומה והסתיים בנסיעה לילית, גשומה והזויה משהו למרבאו, שגם בחשכת הליל נראתה מרשימה, מרחוק ומקרוב.. ולאחר מכן, "טיסת מכשירים" ממרבאו היישר לחווה של ורה, אי שם באזור טומר.

אם יש גן עדן...
בבוקר, כשקמנו, שמנו לב שהגשם הפסיק. פתחנו את החלונות והדלתות ונוף "גן עדן" נגלה אלינו, תמונה מגלוייה: חצר מלאת פרחים עם בריכה קטנה, מאחורי דשא ובוסתנים וקצת יותר רחוק, אבל עדיין קרוב מאוד, זורם לו בנחת נהר גדול. במרפסת המוצלת של החדר חיכתה לנו ארוחת בוקר מדוגמת וכל שהיינו צריכים זה לשבת ולאכול עם הנוף המדהים הזה מולנו. מדובר למעשה בבקתת אבן עם שני חדרים ודלתות עץ גדולות הנפתחות למרפסת. יש שלוש או ארבעת בקתות כאלה בנויות בצמידות זו לזו, אולם מלבדנו היה רק עוד זוג צעיר אחד, בבקתה הקיצונית, כך שהרגשנו שם ממש לבד... במהלך ארוחת הבוקר והקרואסון עם הקפה בסיומה עברנו על המסלול להיום..
אם יש גן עדן, אין ספק שהמקום הזה, שנקרא טרוביסקל (
Troviscal) הינו אחד מהשערים לגן עדן. איזה מקום מדהים, ירוק בעיניים, מים בעיניים, פסטורלי ויפה. והכל עומד לרשותך שם בחצר המדהימה עם הירידה למזח הפרטי על שפת המים. ארוחת בוקר היתה נפלאה .. כשהבוקר שלך נפתח ככה, אתה יודע שהכל יהיה בסדר והשמיים יחייכו אליך ויסגרו את הברז (טוב, לפחות עד הערב.. ). הרגע הזה שבו פתחנו את חלונות ודלתות העץ וראינו את הנוף שלנו מהחדר ואז התיישבנו לאכול ארוחת בוקר במרפסת החדר, זה מסוג הרגעים שמתכוונים ומקווים שייצאו לך לפחות פעם בחיים, בטיולים. סתם כיף ענק על הנשמה מלהיות שם ולהסתכל סביב..

מנזרים וערים עתיקות

היום עמד בסימן מנזרים: תכננו לנסוע מערבה ולבקר במנזר המפורסם "סנטה מריה של הניצחון" בבטלייה (Batalha-Monastery), במנזר "סנטה מריה מאלקובסה" (Alcobaça-Monastery) באלקובאסה ומשם להדרים לכיוון אובידוש העתיקה, השוכנת במלוא הדרה בין חומותיה. אמרנו לעצמנו שמה שנספיק, נספיק.. מבחינת המיקום אובידוש די היתה תקועה לנו מחוץ למסלול, 40 ק"מ דרומית לאלקובסה ו- 104 ק"מ דרומית מזרחית לחווה שבה ישנו, ליד קסטלו דה בודה. המסלול שלנו נראה ממש כמו משולש שווה שוקיים ואני נזכרתי בשוק בפסטיבל המוזיקה הערבית שהחמצנו אמש במרבאו, היה יכול להיות מעניין...או שלא.. . לפעמים צריך לדעת לוותר ... או שלא ... בקיצור, כן ולא ...

הערת מסגרת
:
כשבנינו את מסלולי הטיול, החלקים של ליסבון וסביבתה ושל צפון פורטוגל היו קלים יחסית לתכנון, הבעיה שלנו היתה עם מה שבאמצע, כל המקומות, האתרים והערים שבין ליסבון לפורטו וממזרח לליסבון. היה צריך לרבע את המעגל או לעגל את הריבוע, איך שלא ניסינו ולא שיחקנו, תמיד היה חסר לנו יום או יומיים ולא רצינו לוותר על חבל האלנטז'ו במזרח המדינה. ידענו שבמרכז פורטוגל, באותם חבלי ארץ הנקראים אשטרמדורה, ריבטז'ו והבייראש, ישנם אתרים ודברים רבים שברצוננו לראות והם הסתדרו לנו היטב מבחינת הימים והמסלולים (בטליה, אלקובסה, יער בוסאקו, קויימברה, טומר ואובידוש).

הבעיה הראשונה היתה איך לשלב את חבל האלנטז'ו והיכן ללון בלילה שבין אבורה לבטליה, טומר ואלקובסה, בשל המרחקים שבין הערים. בעיה שניה היתה היכן ללון בלילה שבין היום בבטליה ואלקובסה ליום של טומר וקוימברה (מרחק של 60-70 ק"מ ביו שני אזורים). בעיה שלישית הייתה היכן "לדחוף" את אובידוש...
מאחר והתחלנו את ההכנות לטיול פחות מחודש מרגע ההמראה, הדבר הראשון שטיפלנו בו היה הלינה. לגבי ליסבון, היה ברור לנו מלכתחילה שנישן באותו מלון (הולידי אין קונטיננטל) שבו ישנו בטיול הקודם שלנו לליסבון, לפני שלוש שנים. לגבי יתר המקומות התחלנו לחפש ולאט לאט ננעלנו על המטרות... בשלב הראשון, שריינו מקומות בפוזאדות למיניהן באזורים שבהם טיילנו (פוזאדות הם מבנים של ארמונות, טירות, וילות, פונדקים ואתרים היסטוריים שהוסבו ללינה ולאירוח כבתי מלון, בתי הארחה ופונדקים, כמובן ברמות ובסטנדרטים שונים, והמחירים בהתאם.. בחלק מהמקרים מדובר ממש בלינה במבנה או טירה היסטורית, במקרים אחרים בבית הארחה חדש שנבנה ועוצב ברוח העת ההיא וממוקם בסביבה היסטורית וכדומה). כך שעקרונית, היו לנו מקומות לינה משוריינים לכל הטיול, בשלב הבא, כמו כל זוג צעיר התחלנו במגמת "שיפור דיור" ... ולאט לאט החלפנו בכל אזור את הפוזאדה המשוריינת במקום לינה אחר, שנראה לנו מתאים יותר מבחינת מיקום, תנאים, מחיר, יופי וכדומה.. איך אומר ההוא, הארוגנטי והיהיר, בפרסומת המעצבנת ההיא של חברת ההשקעות... "זה טוב, אבל לא מצוין" ....
ככה פעלנו בשלב בניית הטיול וכשהיתה לנו דילמה היכן לישון, העדפנו תמיד להגיע בנסיעת לילה ליעד המרוחק יותר כדי שבבוקר נתחיל את הטיול כשאנו ליד היעד.. לכן, כשבועיים לפני הנסיעה הורדנו לילה שני מהמלון המקסים שישנו בו באבורה והוספנו לילה שני בחווה היפה הנוכחית. התלבטנו האם ללון במלון ממש מול המנזר בבטליה וקרוב לאלקובסה אך רחוק מטומר, או ללון בחווה היפה קרוב לטומר אך רחוק מיתר הערים... ניסינו למצוא גם מקומות באמצע הדרך, אבל אחרי שהסתדרנו במחיר הלינה לגבי החווה, החלטנו ללכת עם הלב והאינטואיציה ולתת לנו ליהנות מהנוף שנראה מקסים בתמונות ובדיעבד, הרבה יותר יפה במציאות... מה עוד שהיה פחות ארוך להגיע ממרבאו לאזור טומר (105 ק"מ) מאשר מאבורה לטומר (140 ק"מ) או מאבורה לבטליה (180 ק"מ). בקיצור, מקומות הלינה נסגרו ממש בימים האחרונים לקראת הנסיעה ולא היו נפילות, נהפוך הוא!!
לגבי אובידוש, במהלך גיבוש המסלולים וחלוקת הימים, חשבנו לשלב אותה כטיול חד יומי במהלך שהותנו בליסבון אולם לאחר בירורים, מסתבר כי להגיע לשם ברכבת זה סיפור מהסרטים (ולאו דווקא מסוג הסרטים הקצרים או המצחיקים), שלוש וחצי שעות לכיוון, כולל החלפת רכבות.. שקלנו להוסיף עוד יום בליסבון ולהקדים את שכירת הרכב ביום אחד כדי לצאת עם רכב לכיוון אובידוש יום לפני היציאה מליסבון לכיוון אבורה אבל בדיקת העלויות השונות (יום השכרה נוסף, עלויות חניון במלון ליום, עלויות דלק וכדומה) הראתה שזה יקר מדי... בקיצור, החלטנו שנמצא את הדרך לאובידוש וכשנגיע לגשר נחצה אותו.. סוף הערת מסגרת..

 

יש מעדן ויש גם מעגן

אחרי ארוחת הבוקר המשביעה והיפה (גם באסתטיקה ובכלים היפים וגם בנוף) יצאנו לטייל קצת בגינה וירדנו לכיוון המעגן הפרטי שלהם.. ירדנו במין בוסתן קטן כזה, במדרגות אבן קטנות עד שהגענו לגדה ולמעגן העץ הקטן והפרטי שלהם... מעגן בגודל שניים על שלושה מטר, משהו כזה, סירת משוטים קשורה בחבל למעגן וספסל עץ.. מסתבר שזה מה שצריך כדי להרגיש בגן עדן, לא יותר מזה.. אה, כן, ולשבת עם הפנים למים, לנהר שזורם לו לאיטו (לנהר קוראים ריו זיזרה)... אין מילים שיכולות לצייר את ההרגשה ואת המבט שנשקף לנו בעיניים ...ישבנו שם בטח לא יותר מרבע שעה או עשרים דקות, אבל הרגשנו כאילו אנו כבר שעות שם.. ומזל שהיה קריר כי אחרת לא בטוח שהיינו בכלל זזים לאן שהוא באותו בוקר... בדיעבד, הבנו מוורה בעלת האחוזה כי בד"כ מגיעים אליה לארבעה ימים עד שבוע ואז מטיילים באזור טיולים יומיים ולעיתים מבלים ימים שלמים של מנוחה במים או בשייט חביב על מי הנהר.. פייר, ברור לגמרי.. נראה הכי הגיוני בעולם אבל לנו המתינו המנזרים וסיפורי האגדות שאלה הכינה מבעוד מועד לילדים, כל מנזר וסיפורי האגדות (חלקן מפחידות אך מרתקות וחלקן רומנטיות ובכל זאת, מרתקות) שלו...
חזרנו לבקתה להתארגן, קלטנו פתאום שלא ראינו מיזוג בחדר (לדעתנו אין). כלומר, היה כל כך יפה שם שאפילו לא שמנו לב לפרט כה חשוב (מסתבר שלא כזה חשוב...) בדרך כלל.. עלינו לבית של ורה ובתה החמודה והצעירה נתנה לנו מספר המלצות למסעדות מקומיות ללילה (כמה שברכנו אותה בדיעבד ) ואמרנו לה שלא יחכו לנו, נחזור מאוחר, קבענו להיפגש למחרת בתשע לארוחת בוקר...

יצאנו מאחוזת טרוביסקל והתגלגלנו לנו בכל מיני כבישים כפריים פסטורליים, בין כפרים קטנים, חורשות ויערות וכל מיני נחלים ליד.. בדרך הזו נסענו אמש, בלילה חשוך וסוער, רק בכיוון ההפוך.. והכל נראה רגוע ויפה והשמש קרצה לנו עם טפטוף קל מדי פעם.. נאלצנו לשיר את "שיר השמש" שהמצאנו שנה לפני כן בטיול לצפון איטליה וזה אכן עזר...

חלק מהדרך עשינו בכבישים מהירים ובהם אוטוסטרדה
A23
וחלק בכבישים אזוריים קטנים ויפים יותר, הדרך התעקלה לה בין גבעות ועמקים ירוקים עד שהגענו לבטליה. מצאנו חניה בדיוק מול המנזר והחניה ללא תשלום. בכלל, יש לציין שגם באלקובסה וגם בבטליה, היתה חניה נוחה ובשפע, ללא תשלום, והיו שירותים מתוחזקים ונקיים וגם ללא תשלום. מגיע להם סחתין כפול על זה ... במרבית המדינות היו גובים דמי חניה מפולפלים על חניה צמוד למדרכה שמול המנזר..

בטליה ואלקובסה
בטליה
(Batalha) היא עיירה נעימה, הכל באיזי, לא בוער כלום. המנזר של בטליה ענק ומרשים ביופיו ובגודלו. הוא נחשב לאחד מפניניה של פורטוגל ואתר חובה. יש בה קפלות בלתי גמורות ויש בה את הכנסיה הענקית שמהווה אתגר לכל צלם חובב ומקצוען.. כשהגענו, ראינו קבוצת תלמידי בי"ס יוצאים.. הבנו שכהרגלנו, הגענו לתחילת המשמרת השניה של יום הלימודים הארוך.. בכניסה קנינו כרטיס משולב לשלושה אתרים (למנזרים בבטליה, אלקובסה וטומר, תקף לשבוע ימים) עבורי ועבור אלה. יצא לנו 24 יורו לשנינו במקום 30 יורו (הרווחנו את הארטיקים שלאחר מכן ...). לילדים הכניסה חינם (אז לא קנינו להם ארטיקים לאחר מכן.. ). כאמור, המנזר גדול ומרשים, חלקו גמור וחלקו כאמור לא גמור. הקתדרלה ענקית בגודלה ואי אפשר שלא התרשם מהיופי ומהגודל העצומים. בבית התפילה שבפנים קבורים המלך ז'ואאו, רעייתו וארבעת ילדיהם. מדובר במנזר שהחלו בבנייתו בסוף המאה ה- 14. יש שם אולם אסיפות ובית תפילה ואכסדרה מלכותית והכל מקושט ומעוטר בפיתוחים ובקישוטים ואין ספק שמי שהמציא את המילה "Wow
" ביקר שם לפני ההמצאה .. יש כבוד!! המנזר פתוח עד חמש
העיירה עצמה נחמדה אבל אין בה יותר מדי מוקדי עניין כך שמיד לאחר שיחה קצרה עם נהג מונית אקראי לגבי הדרך לאלקובסה (אני שואל באנגלית, אלה זורקת כמה מילים בפורטוגזית, הנהג משיב עם הידיים, אני עושה איפוס כוונות עם הידיים, הוא מהנהן בראש, אלה מחייכת ומודה לו בפורטוגזית, הוא עונה לה בפורטוגזית שוטפת, אני מחייך לכולנו וסוגר את הדיון שנמשך לא יותר מדקה וחצי ...), יצאנו לדרכנו..

 

אלקובסה (Alcobaca) נמצאת כ- 20 ק"מ דרומית לבטליה. הדרך מבטליה לאלקובסה יפה ועוברת בין כפרים ציוריים ואחוזות חקלאיות וכרמים. הנוף בדרך מזכיר שילוב של גליל עם הרי ירושלים, רק יותר ירוק והבתים יותר לבנים והכל נראה ציורי ופסטורלי יותר.. ברקע רואים פסגות של רכסים גבוהים ועליהן טורבינות רוח פזורות. התנועה זורמת לה והנהיגה מאוד נעימה שם. הגענו לאלקובסה ושם אותו נוהל. יש שם סיפור אגדה ואהבה עצוב שקשור למנזר "סנטה מריה" באלקובסה, אבל לא נכנס אליו.. מי שיבקר, כבר יידע במה מדובר..

המנזר מרשים ביופיו וגדול, יותר נכון לומר ענק, ענק ומרווח מאוד. סגנון פשוט יחסית ועדיין, יש אווירה מיוחדת. יש שם את קברי הנאהבים דום פדרו הנסיך ובת האצילים אינש דה קסטרו. שניהם קבורים בקברים עם עיטורים וגילופים מפורטים המספרים את שאירע. הם קבורים זה מול זו, רגליים מול רגליים, כך שכאשר יקומו לתחיה ביום הדין, הם יראו מיד זה את זו. בנוסף, עיטורים מקרמיקה פורטוגזית ופסלי מלכים ואבירים על הקירות ואינספור ויטראז'ים ופינות תפילה מעוצבות ומעוטרות.

באופן עקרוני, יש דמיון רב בין שתי העיירות, בטליה ואלקובסה. שתיהן עיירות כפריות קטנות, עיירות נעימות, כאשר ליד המרכז יש מדרחוב ואזור של בתי קפה ומסעדות ולשכת תיירות מקומית ליד המנזרים. ראוי לציין שוב את החניה החופשית ליד המנזרים וכן, למי שמעוניין ו/או צריך, יש גם שירותים נקיים ומתוחזקים סמוך למנזרים.. בהחלט ראוי לחיקוי ולהערכה וכן, גם השירותים חינמיים. והעיקר, לגבי שתיהן, שהמנזר הוא למעשה האטרקציה או האתר המרכזי באותה עיירה. וכאמור, שני המנזרים, גם בבטליה וגם באלקובסה, נחשבים לשניים מהפנינות הארכיטקטוניות, התיירותיות והדתיות של פורטוגל. מקומות שנבנו, בין היתר, גם כדי להמחיש כנראה את אפסותו של האדם מול גדלותו של האלוהים ולכן, הבניה הגרנדיוזית והגדולה ומרשימה כל כך..

מזג האוויר היטיב עמנו במהלך חלקו הראשון של היום, הן בבטליה והן באלקובסה היה שמשי עד מעונן חלקית ויכולנו לטייל בכיף. אכלנו משהו קל וחזרנו לרכב בדרכנו לנסיעה לאובידוש.. . לאט לאט התקדרו להם השמיים והתחיל לרדת גשם, בהתחלה קל ואח"כ כבד יותר... הבנו שאלילת המזל הולכת להרטיב אותנו הפעם , אבל היינו כבר על האוטוסטרדה...

דוש רטוב באובידוש  
הדרך מאלקובסה לאובידוש ארכה כחצי שעה, רובה באוטוסטרדה A8, ועלתה לנו 3.4 יורו. כשיצאנו מהאוטוסטרדה (יציאה 18) לכיוון אובידוש, הדרך הפכה לכפרית והגשם למבול. התקרבנו לאובידוש (obidos
) ומרחוק כבר ראינו את החומות והצריחים המקיפים אותה. כשהתקרבנו ראינו את אמת המים העתיקה לפני העיירה העתיקה ואת כל החומות והמגדלים, שמקורם עוד מהמאה ה- 13, שחלקם מרובעים וחלקם עגולים. טיפסנו לאטנו עם הרכב ממש עד לשער הכניסה לעיר. בכניסה לאובידוש יש חניה גדולה בתשלום, גם בערב יש תשלום (0.6 סנט לשעה), וליד החניה לשכת תיירות, בית קפה ובית מרקחת... מה הקשר בין חניה בתשלום, בית קפה ובית מרקחת ??? לכל אחד פתרון משלו ...

כשהגענו לחניה היה ממש מבול, כזה שלא מאפשר לך לצאת מהרכב.. ניצלנו את הזמן להפסקת הנקה, התארגנויות, מריבות בין ועם הילדים וכדומה, הסברים לילדים על אובידוש וכדומה והמתנו לשעת כושר מתאימה ליציאה מהרכב. ניסינו גם להתחבר עם הנוטבוק לרשתות אלחוטיות זמינות ולא מאובטחות או לכל משהו שמריח
WI-FI, אבל לא מצאנו כזה מתוך הרכב. ...

לאחר כעשר דקות הגשם נרגע לגמרי וניתנה פקודת ההסתערות על אובידוש...

נכנסנו רגלית דרך שער הכניסה המרשים לעיר ונגלה לך כפר קטן שבו סמטאות ציוריות בין החומות ובסמטאות בתים צבועים לבן עם פסים כחולים וצהובים והמון פרחים וצמחיה מטפסת והכל באמת מקסים . מטבע הדברים מקום כזה עמוס גם במסעדות, בתי יין ובתי קפה לצד חנויות ציוריות שהחלו להיסגר לקראת ערב ואפילו אכסניה או שתיים (שעם אחת מהן אף היינו במגעים וכעת ראינו כיצד היכן בדיוק היא נמצאת...). טיילנו לנו כחצי שעה בין הרחובות והסמטאות הצרות והשחוקות, לקראת ערב, נהנים לנו מהשלווה ומהצפייה בבתים הקטנים והישנים שבתוך החומות, הכנסיות והחנויות ומדרגות האבן בין הסמטאות. ראינו תיירים לצד אנשים מקומיים שהיו עסוקים להם בענייניהם והכל רגוע ושקט. אין כמעט מכוניות שם כי הסמטאות צרות ולמעט מספר מכוניות של מקומיים, לא היתה תנועת מכוניות בכלל. טיילנו לאורך החומות ובסמטאות ולפתע זה קרה, הגשם החליט שדי לו להתאפק ופשוט ירד שוב, בלי הפסקה ..

שלפנו את המטריות אולם אחרי שתי דקות הבנו שחבל על המאמץ.. נכנסנו לחדר מדרגות של בניין כלשהו ופשוט המתנו שם.. התברר שחדר המדרגות היה צמוד לכניסה למוזיאון כלשהו, כך שהיו לנו גם שירותים צמודים.. ואכן, גם לכך נמצא שימוש. ..

לאחר כעשרים דקות, לאחר שהגשם שכך ועבר למצב של טפטוף מדי פעם המשכנו לשוטט, הפעם קרוב יותר לאזור המבצר שהפך לארמון. כלומר, בחלק הגבוה יותר של אובידוש.. לא יצא לנו לטייל לאורך החומות או לטפס לעמדות התצפית.. לא נראה רעיון טוב לטפס ולטייל באזור החומות בגשם, כשהכל חלק.. סתם נהנו לשוטט בין הסמטאות. כשהגשם שוב התחזק נכנס לבר אפלולי משהו, שבעליו נראה מופתע לראותנו .. ניכר כי בתי הקפה, הברים והמסעדות שם פעילים מאוד בלילה וכנראה שהסיבוב שלנו בין ערביים באובידוש היה בתפר שבין פעילות היום לפעילות הלילה באותם מקומות. בקיצור, הזמנו שם כמה מרקים חמים ועוד סלט ושתיה, התרווחנו לנו ואכלנו בנחת ... היינו שם לבד ואנחנו בטוחים שאיך שהגענו, בעל המקום רץ והקפיץ את אשתו, אמו, אחותו ובתו שירקחו לנו מרקים וסלטים .. היה מצוין, חימם את לבנו ומילא את בטננו ובכלל, נראה אחלה בר.. והיחס, חם!!

עם ההפוגה בגשם יצאנו שוב לשוטט, אולם הפעם הכיוון היה כבר לסמטאות המובילות לשער המרכזי.. ראינו הרבה מקומות פתוחים, רובם עדיין ריקים ואין ספק שיש בה קסם, באובידוש.. שמחנו שביקרנו בה וטעמנו ממנה כשעה עד שעתיים.. אין ספק שהיינו שמחים יותר אילו הגשם היה ממתין עד צאתנו, אבל זה מה יש ואיזה הוא שמח? השמח בחלקו ... יחסית, בסיכומו של יום, בקרנו בשלושת המקומות שרצינו ורוב היום היה יבש..

 

בכל מקרה, לדעתנו, אובידוש בהחלט יפה ומקסימה וברור מדוע יצא שמה למרחקים, לאורך מאות שנים...יש בה משהו רומנטי באוויר, באווירה, הכל שם איטי וענוג ויפה, אבל האמת צריכה להיאמר: לדעתי, אין מה לעשות באובידוש יותר משיטוט של מספר שעות, ביקור של חצי יום בין חומותיה העתיקות וסמטאותיה הציוריות...שמחנו מאוד שבדיעבד לא ישנו שם וגם שלא "השתוללנו" ולא לקחנו את הרכב יום לפני כדי להגיע במיוחד מליסבון.. . אין ספק שאובידוש מתאימה יותר לטיול רגוע, אבל עדיין, להבדיל מאבורה למשל, אני מתקשה לראות אותנו מבלים שם יותר מחצי יום...

 

יצאנו מאובידוש בדרכנו חזרה לאחוזת טרוביסקל. נסענו דרך העיר סנטרם ומרבית הדרך על האוטוסטרדות (9.5 יורו לרכב מהסג שלנו. 5.5 יורו לרכב רגיל) בגשם שוטף וחושך. כשיצאנו מאובידוש התברברנו קלות ועלינו על האוטוסטרדה בכיוון ההפוך (שבריר שניה של חוסר ריכוז וזהו, זה כל מה שצריך.. שמאלה במקום ימינה והופ, אתה בכיוון ההפוך ....). לקח לאלה שתי דקות למצוא דרך חלופית כדי לשוב לאוטוסטרדה ממקום אחר ואחרי 10 דקות של נסיעה בכל מיני חורים חשוכים וכפרים נידחים, באזור שבין אובידש לפנישה שוב היינו על האוטוסטרדה, הפעם בכיוון הנכון ושוב ראינו את אובידוש, שחומותיה נראו חושניות ומושכות מתמיד כאשר הוארו לעת לילה וזרחו בחשכת הליל ... מראה בהחלט יפה.

בסוף העולם, בסוף היום, מסעדה וארוחה שהן סוף, סוף הדרך...
בדרך לחווה, כאמור באוטוסטרדות חשוכות ושטופות גשם אם כי משולטות היטב ונעימות לנסיעה, היה ברור לכולנו שהמרקים באובידוש הם רק בגדר מנה ראשונה למנה העיקרית שטרם הגיעה ... הבנו שנצטרך למצוא מסעדה באחד מהמקומות הקטנים בכפר הקטן שליד החווה. חששנו שעד שנגיע יהיה סגור אבל זכרנו שהבת המקסימה של בעלת האחוזה אמרה לנו שלא נדאג ותמיד יש משהו פתוח שם, כאשר ציידה אותנו בשמות של מספר מסעדות מומלצות ליד ביתן... שאלתי אותה בבוקר מה המקום הכי אהוב עליה והיא ציינה שני שמות. בחרנו באחד מהם..

כשהגענו לירידה לכיוון טומר והתחלנו להתפתל בכבישים החשוכים והעקלקלים כבר לא חששנו, שהרי ראינו איך הם נראים באור והרגשנו שם כבר בבית.. אלה ניסתה להתאפס על שמות הכפרים הקטנטנים שליד החווה. רק לפרופורציות, השמות של הכפרים הקטנים האלה לא מופיעים כלל על שתי המפות שהיו לנו, בקנ"מ של 1 ל- 300 ול- 400 אלף, מרוב שהיו קטנים. היה לנו תרשים מצולם שקיבלנו מהבחורה הצעירה בבוקר ועליו פירוט המסעדות באזור, טלפונים ושרטוט של מפה מקומית כזו, כמו שמקבלים במפות המצורפות להזמנות לאירועים ... זכרנו מהנסיעה של הלילה הקודם שלאחד מהם, לכפרון שנקרא פורטלה (
Portela
), היו שתי כניסות, אחת כק"מ וחצי לפני החווה ואחת מול הכניסה לשביל המוביל לחווה.. לאורך הדרך העוברת בכפרים הקטנים הבחנו כבר שמרבית המסעדות ובתי הקפה היו סגורים או לקראת סגירה, כנראה שהגשם גם תרם לכך.... החלטנו שנכנס דרך הכניסה שמול השביל לאחוזה, ירדנו מהכביש ימינה לכביש חשוך שהתפתל בין אחוזות מנמנמות לחורשות עם עצים גבוהים. השעה היתה בערך תשע ורבע, תשע וחצי וקיווינו לטוב.. חיפשנו את מסעדת לוריא בכפר פורטלה ואני מודה שהנסיעה שם בחושך, בכביש המפותל בין היערות והחורשות לא עשתה לי טוב .. לא יודע למה, למרות שלא היתה נסיעה ארוכה והיתה אפילו פה ושם תאורה... הרגשתי כמו בכביש צפוני על גבול לבנון פתאום, לא יודע למה, אבל לשם נזרקתי...
אחרי נסיעה של בערך חמש עד שבע דקות שנראתה לי אישית הרבה יותר ארוכה הגענו למשהו שנראה לנו כמו מרכז של כפר, ראינו כמה מקומות פתוחים וראינו אנשים וזה כבר שימח אותנו. עכשיו, מדובר בכפרון קטן עם דרך ראשית אחת עקלקלה שממנה יוצאות כל מיני הסתעפויות קטנות. שמרנו על התוואי של מה שנראה לנו כדרך הראשית ואז זה נגלה לנו, מצד ימין של הכביש.. מסעדה (יחסית) מהודרת עם שלט ענק
A LURIA וחניה גדולה לפני המסעדה, שחלקה מהווה גם אטליז וחלקה השני מסעדה גדולה... אנחת רווחה ענקית נפלטה מאיתנו..

תוך מספר שניות כבר ישבנו בתוך המסעדה (המהודרת והגדולה יש לומר), היו עוד שני שולחנות שישבו שם אנשים והמלצר שניגש אלינו נראה עצוב כי רצה כבר הביתה ומה צצנו לו ככה לקראת הנעילה ... קבלנו תפריטים והתפתח בינינו דו שיח משעשע של חרשים-אלמים, מלצרית צעירה וחיננית (בתו של הבעלים) הגיעה כתגבור והביאה תפריט מצויר כדי שנדע לקשר בין השמות למנות...התחלנו לגבש עמדות והחלטות. איך אומרים בתימנית? Where there is a will, there is a way. בסוף, הזמנו וידענו מה אנחנו מה אנו מזמינים ויותר חשוב, גם הם ידעו מה אנו מזמינים ...

היה שם משהו טוב, חם ומארח במסעדת לוריא ואת מקום המלצר העייף והעצוב תפסו המלצרית ועוד מלצר (בנו השני של הבעלים). ארגנו שם הזמנה ענקית של מנות בשרים וסלטים ומרקים ומנות פירות ים וכמובן יין וגם שתיה לילדים, שבינתיים נהנו לגלות שהשירותים במקום מרווחים, חדשים ונקיים ופתחו קו נסיעות מהשולחן לשם ובחזרה ...
בעל המקום שהיה איש מבוגר, חם ומקסים, ניגש אלינו לברך אותנו, למרות שלא ידע כמעט אנגלית.. היה לו מבט טוב ואמיתי בעיניים והוא חייך במבוכה. עמד לידינו עם המלצרית והמלצר ושוחחנו קלות, בשפה לא שפה. שאלו מהיכן וענינו, שאלו היכן מתארחים וגם ענינו והיה מבסוט לשמוע שהגענו אליו בעקבות המלצה של בעלות האחוזה בטרוביסקל הסמוכה.. לאט לאט זרמו לשולחן גם כל מיני מנות ביניים וסלטים על חשבון הבית. כל מיני דברים טעימים של פירות ים מעורבבים בירקות חמים והבשר היה נהדר והיין היה חם וכייפי ולא רצינו שייגמר לעולם... לא ויתרנו על הקפה הפורטוגזי הנהדר והם צירפו כל מיני עוגיות כמחווה משלהם ואשכרה, היה מהנה... בסוף העולם, בסוף היום, מסעדה וארוחה שהן סוף...סוף הדרך..

ישבנו שם שעה או שעה וחצי והקפדנו כל הזמן לראות שאנחנו לא השולחן האחרון.. כשיצאנו, שבעים ומבסוטים, הוא ניגש להיפרד מאיתנו בחום וקרא למישהי מהמטבח והיא התבררה כאשתו.. סיפרה לנו שחייתה שם שנים באוסטרליה ואז חזרה הביתה לפורטוגל וסיפרה שהם גרים בבית מעל המסעדה ואמרה שאלו הילדים שלהם, בהצביעה על המלצרית והמלצר החמודים. שאלה כל מיני שאלות על ישראל ועל המצב והיתה סיטואציה שגם אחרי קנקן יין ידעתי לזהותה כמוזרה אך כה אנושית, חמה ומרגשת. מהדברים הקטנים, המקומות הקטנים, שאתה נוצר וזוכר עוד הרבה אחרי שהזכרונות מהמקומות הבומבסטיים מתערבבים עם זכרונות ממקומות בומבסטיים אחרים ... מכל מקום בו טיילנו בעשרים השנים האחרונות יש מספר זכרונות כאלה, קטנים, אנושיים ויפים, שגם שנים אחרי זוכרים היטב ולטובה..

החשבון יצא 60 יורו, השארנו עוד עשיריית יורואים כטיפ. כולם היו מרוצים, אנחנו והם.. יצאנו לרכב מחייכים ומרוצים כמו שנראים אנשים אחרי ארוחה טובה ודשנה ולפני שינה עמוקה וטובה..

כשיצאנו לרכב גילינו שאנחנו רק בתחילת הסרט ולא בסוף הלילה ... אלה הציעה שנחזור בדרך שבה באנו כי זה הכי קצר והגיוני ואני התעקשתי שנחזור מהכניסה השניה, היותר מוארת.. אמרתי לה שאני לא מתלהב לחזור דרך הדרך המיוערת והחשוכה שם... אמרה לי שזו טעות ואמרתי יהיה בסדר ..

יצאנו מהחניה של המסעדה ובמקום לקחת שמאלה חזרה, לקחנו ימינה וירדנו לנו עם הדרך המתעקלת.. עברנו בעוד כל מיני כפרים "לא מוכרזים" שבחלקם ראינו מדי פעם אנשים מתגודדים ליד פאב או מסעדה אך אחרי כמה דקות הכל כבר נראה מאחורינו וזה נראה לנו חשוד כי לפי החשבון שלי כבר הינו צריכים להתעקל ימינה לכיוון היציאה מהכפר. המשכנו עם הכביש ומזל שהילדים כבר נמנמו...יצאנו לכביש חשוך שנסע שם בין היערות והרגשנו שסטינו כבר מהכיוון וקלטנו שבטח בנקודה מסוימת המשכנו עם עיקול לא נכון של הכביש, רק שאלוהים אפילו לא יודע היכן אנחנו וזה לא מופיע על שום מפה.. אחרי כמה דקות הגענו למין מבנה גדול ומפחיד שנראה כמו מפעל נטוש והוא היה בנוי צמוד לנחל והיה גשרון קטנטנן וחד מסלולי שחצה אותו, חצינו והמשכנו והחלטנו שנמשיך עד שנגיע לצומת מוארת ומשולטת או שנראה אנשים. וכך, נסענו עוד מספר דקות עד שהגענו לצומת משולטת והבנו כמה רחוק נסענו והתרחקנו מהאחוזה...
החלטנו שהכי חכם יהיה לחזור בדרך בה נסענו זה עתה וכך עשינו, חזרנו למבנה ולגשרון והמשכנו בנסיעה אבל תוך מספר דקות זיהינו שלא מכאן הגענו... הרגשנו כמו במבוך לילי מוזר ומזל שהיינו שבעים .... נסענו עוד שתי דקות עד שמצאנו בית מרזח או בית קפה או מה שזה לא יהיה, שהיה בשלבי סגירה. נכנסתי והיו שם שניים, הבעלים ועוד מישהו שנראה כבר מתודלק וסמוק אך היה מאוד ידידותי ... אנגלית לא היתה שם, במקום הזה באותה שעה מאוחרת, והחלטתי שאנסה לשאול איך לחזור לכפר פורטלה, כי משם כבר נסתדר.. אחרי כמה פעמים שאמרתי את שם המסעדה ושם הכפר, האסימון ירד להם והם חייכו חיוך גדול, "יש, פתרנו את החידה של האיש התמהוני והשחום שנחת עלינו באמצע הלילה וחד לנו חידות חמיצר" ..... הם התחילו לסמן לי עם הידיים ולומר לי "פבריקה, פבריקה"... מה הם רוצים מהפפריקה, לכל הרוחות? ואז גם לי עלה חיוך מטופש, אה, המפעל על שפת הנחל.. הסבירו לי שאני צריך לקחת את הגשרון שמימין למפעל ולא את זה שמשמאל...איפה הם היו לפני עשר דקות??
נכנסתי לרכב ואלה שאלה לאן? למפעל, השבתי לה... ראיתי את עיניה ולא היה צריך לדבר... כשהגענו לפבריקה/מפעל, לקחנו הפעם את הגשרון הנכון, דווקא זה הקטן יותר ומשם, שוב טיפסנו ונסענו חזרה לכיוון הכפר פורטלה. לאחר מספר דקות צעקנו בשמחה, הנה המסעדה, הנה המסעדה (שדרך אגב, כבר הייתה נעולה וחשוכה... .. קיפלו מהר את הענינים ועלו למעלה, לישון ). משם כבר ידענו את הדרך והו, כמה שמחתי לנסוע ביער החשוך שפתאום נראה מקום מוכר ומאיר פנים ..
עוד כמה דקות והגענו לכביש הראשי, חצינו אותו והגענו לאחוזה, עייפים אך מרוצים. כל הסיבוב המיותר והלא נעים הזה בכבישים החשוכים שם ארך בסופו של דבר לא יותר מחצי שעה ואף פחות, אבל זה לא היה סימפטי בעיקר כי היינו באזור כפרי נידח בלילה, כשכולם ישנים ואין עם מי לדבר וזה לא מופיע במפות ואתה מרגיש כמו במבוך.

והמסקנה? תמיד תקשיב לאישה ... אם הייתי מקשיב מלכתחילה, לא היינו מתברברים לנו...לפחות היה לאוכל זמן להתעכל לפני השינה בכל הכבישים העקלקלים שם...

תם לו יומנו השביעי בפורטוגל וזהו למעשה לילנו השני והאחרון בחווה של ורה. למחרת תכננו להגיע לטומר ומשם לקוימברה ויער בוסקו כשמקום הלינה הוא כבר בפרברי פורטו. חיכה לנו יום ארוך עם נסיעה ארוכה בסופו, לכיוון צפון פורטוגל.. וגם יום זה, בסופו של דבר, כלל קצת שינוי מהתכנונים, אה, והילדים? היו מה זה מאושרים באותו יום.... ראו מקדונלדס ואכלו שם ואיזה אושר אינפנטילי עלה על פניהם.. יכלו להגדיל ולקבל הפתעה, בובה חסרת פשר.. אבל היו גם דברים אחרים, יפים ומרגשים יותר ביום למחרת.. יום שהתחיל בטומר ונגמר בפאתי פורטו..