יום שמיני: מנזר, בית כנסת, יער ומקדונלס אחד. דיינו

 

יום רביעי, 07.10.09, יומנו השמיני על אדמת פורטוגל ויומנו השני במרכז המדינה. היום מתוכנן לנו ביקור בעיר (Tomar), חשבנו לקפוץ גם לקסטלו דה אלמורול (Castelo de Almoroul), משם מתחילים להצפין לכיוון העיר האוניברסיטאית העתיקה קוימברה (Coimbra) ואם יישאר לנו זמן, תכננו לבקר גם ביער בוסאקו (Bucaco) המרשים. את הלילה הזה ואת ארבעת הלילות הנותרים שלנו בפורטוגל כבר נעביר בהולידי אין אקספרס Exponor באחד הפרברים הצפוניים של הכרך הצפוני הענק פורטו (Porto), הנקרא לסה דה פלמיירה. אך על כך, בהמשך.

התעוררנו לנו באחוזה בטרוביסקל, פתחנו את החלונות והווילונות וראינו שיש שמש בחוץ והיינו מבסוטים. נזכרנו במאורעות הלילה הקודם, בארוחת הערב המדהימה ובאירוח החם במסעדת לוריא בכפרון הנידח פורטלה. כל כך טוב ומפתיע לפגוש בסוף העולם מקומות כאלה, מה שתמיד מוכיח לי, כל פעם מחדש, שלא משנה איפה נהיה, מה שלנו נראה אולי כמו חור נידח בסוף העולם, למקומיים באותו מקום תמיד יהיה מקום שעבורם יהיה מרכז עולמם. כל מקום והמרכז שלו וההווי שלו וחיי החברה והלילה שלו והמוסדות התרבותיים, החינוכיים והקולינריים שלו ... זה תמיד חלק מהכיף בטיולים, לגלות איך חיים אנשים בכל מיני מקומות (כמובן שכלל זה חל גם עלינו בארץ, לתייר המתבונן מהצד). נזכרנו גם בהסתבכות הלילית שלנו, ב"קינוח" שאחרי הארוחה וצחקנו, אמרנו שבטח כשנצא לכביש, נגלה חורשה קטנה ולידה אחוזות וזה "היער" שהפחיד אותי בלילה (מה לעשות, אגדות ילדים עם יערות עדיין מפחידות אותי.. אני חושש מהזאב ...). ואכן, בדיעבד, כמובן שאכן ראינו חורשה חביבה ולידה שדות ואחוזות. מאיימת? בכלל לא. פסטורלית? בהחלט... ככה זה, רואים צל הרים כהרים וצל חורשות כיערות ....

ורה הזמינה אותנו לארוחת הבוקר במרפסת ביתה, עדיין עם אותו נוף מדהים רק קומה מעל (המבנה מדורג שם). ישבנו, אכלנו, דברנו, קשקשנו, צחקנו, שתינו ולמדנו קצת עליה ועל משפחתה וילדיה והיא עלינו והיה נורא כיף. התעניינה בנוגע לטיול שלנו, לאן נוסעים, מה ראינו ועוד נראה, נתנה קצת המלצות מועילות והארוחה התמשכה לה באיטיות מהנה, כאילו אין מחר, או בעצם, כאילו אין עוד אריזות ויום טיול ארוך... אחרי שלב האריזות וקיפול התיקים והמזוודות והעמסתם לטרנספורטר הנאמנה (כן, כן, נקשרים לא רק לחיית שעשועים קטנה וחביבה אלא גם לבהמת משא גדולה ויעילה ), ירדנו שוב להדרן לבוסתן ולמעגן הסירות הפרטי על גדת הנהר, לקחת עוד נשימה טובה מהאוויר הנקי שם עם ריח המים וכל הצמחים שבבוסתן ועוד מבט צילומי למזכרת מהנוף היפה שם והופ, עלינו לשלם לוורה ולהיפרד ממנה. לקח לנו חצי שעה להיפרד ממנה, עוד שיחות קטנות על החיים והילדים וטיולים וכל מה שבאמצע ובסוף, איך לא, חיבוקים ונשיקות ויצאנו לדרך..

כאמור, כשעלינו שוב בשביל מהבית של ורה לכביש הראשי נתקלנו שוב ממול, בשביל ובחורשה שבו נסענו אמש למסעדה.. הכל תמים וירוק ויפה ולכבודנו, הגשם חזר כדי ללוות את הנסיעה הקצרה עד לטומאר, אחת הערים העתיקות בפורטוגל. כבישים קטנים ויפים, הכל חורש וירוק מסביב וכפרים ובתי אחוזות בצלעי ההרים.
היעד היה מנזר ומבצר כריסטו (
Convent & Castle de Cristo) בעיר טומאר (Tomar). המבנה הענק הזה נמצא למעשה מחוץ לעיר טומאר, כלומר נכנסים לעיר וחוצים אותה (יש שילוט טוב) ואז מטפסים במעלה ההר לכיוון מנזר כריסטו, הנחשב אף הוא לפנינה אדריכלית ולנקודת ציון תיירותית חשובה, בשל יופי ואופי המקום ובשל המשמעויות הדתיות וההיסטוריות.

הגשם פסק ולמעשה, עד שעות הערב היה לנו מזג אוויר נפלא ונטול גשם לחלוטין.

אל תאמר יהודי מומר בטומאר
טיפסנו לנו במעלה ההר בכביש קטן ומוקף בצמחיה עד לחניה שלפני המבצר. החניה גדולה וחופשית ולמעט שני אוטובוסים של תיירים מרוסיה ומוכרת ערמונים וגלידות לא היו שם כמעט אנשים. המבצר והמנזר ממש חולשים ושולטים על העיר טומאר ורואים את זה גם מכאן, ואחר כך ראינו את זה יותר טוב כשטיילנו ברחובות טומאר.. מנזר ומבצר כריסטו פשוט ניצב לו שם על ההר הסמוך, משקיף ושומר על העיר.. הקומפלקס של כריסטו מורכב למעשה ממנזר/כנסיה וממבצר של מסדר הטמפלרים, כאשר יש חלקים של המבצר כולל חלק מהחומות ששרדו עוד מהמאה ה- 12.

אחרי שנכנסים בחומות המבצר ועוברים דרך גנים יפים מגיעים אל הכנסיה הגדולה ולמנזר. מדובר בכנסיה מרשימה וגדולה, עם אכסדרות מקושטות ומרשימות, אולמות אסיפות, מרפסות, חצרות פנימיות, מדרגות יפות, חלונות מעוצבים ומגולפים והמון עיטורים מרשימים. יש שם מבנה רוטונדה מרשים ביופיו, בעל צורה מתומנת, שנקרא
Charola והוא מעין דגם של קבר ישו בירושלים. מדובר במבנה בעל צורה גלילית מעוגלת עם 8 עמודים והמון ציורים ועיטורים. כשעולים ללמעלה וצופים מבחוץ במבנה ובכל העיטורים והעיצובים, אי אפשר שלא להתפעם מהיופי. ניכר בהחלט שנשפך שם הרבה כסף בעת תכנון ובניית המנזר והמבצר. המבצר והכנסיה מאוד ברורים, ניתן לראות במנזר איך חיו שם הנזירים, את חדרי השינה ובתי התפילה והמטבח עם כלי האוכל ובאחד החדרים אפילו מכונת שעון מהמאה ה- 16 (יש תמונה) וקלויסטרים וחצר פנימית. יופי של מקום.

כשטיילנו שם, מקשיבים להסברי המדריכה אלה, לא יכולנו שלא להבחין בחבורת התיירים הרוסים שעמדו וצילמו ללא הפסקה חלון מסוים. הילדים היו מבסוטים שזיהו את השפה הרוסית המוכרת להם היטב, אלה היתה מבסוטית מהחלון המעוצב וממכלול פריטי הארכיטקטורה שפשוט צעקו לשמיים: "תראו אותנו, אנחנו כאן, בשפע, כבר מאות שנים, צלמו, צלמו, עושים חיים" .... ואני, השטחי והרדוד, הייתי מבסוט לראות כל כך הרבה אנשים מצלמים בלהט חלון אחד עד שגם אני התחלתי לצלם בלי הכרה כמעט. יש תור, אז לא נעמוד? בטוח יש משהו טוב שם .. האמת שלא היה תור כמובן אבל החלון היה באמת מושא הצילומים של כולם שם וכשהבטתי הבחנתי בחלון מעוטר ומאובזר ללא הכרה בעיטורים ובגילופים...
ניגשתי למדריכה המרתקת שלי וביקשתי גם הסברים, מדוע צילמתי את מה שצילמתי ומה בעצם צילמתי .. אלה הסבירה לי שהחלון הזה (
Janela) נחשב לאחת הדוגמאות המדהימות הקיימות כיום בפורטוגל של עיטורים וקישוטים מדויקים ומדוקדקים בסגנון מנואליני. החלון המנואליני הזה עוצב, פוסל וגולף בתחילת המאה ה- 16 וכל אחד מהעיטורים הקישוטים והגילופים מהווה בעצם אלמנט ימי שונה, מעולם הים והספנות. בפועל, המראה כמובן מרשים הרבה יותר מההסבר הקצר שרשמתי כאן.

סיירנו כשעה ברחבי המנזר הטמפלרי הענק והיפה הזה והמקום בהחלט מרשים ושווה ביקור ודי ברור מדוע הוא מקווה אחד מאתרי החובה בביקור בפורטוגל.

מנזר אחד יותר מדי?
האמת צריכה להיאמר ובקול רם: בניתוח בדיעבד ובפרספקטיבה לאחור, השילוב של שלושה מנזרים מדהימים ועוצרי נשימה בפרק זמן של פחות מ- 48 שעות - שכל אחד מהם מהווה אטרקציית חובה מרכזית בטיול בפורטוגל וכל אחד מהם אכן מהווה פנינה ארכיטקטונית וחגיגה אמיתית לעיניים - לא עשה שירות טוב למנזר כריסטו בטומאר. זה לא שלא נהנינו במהלך הביקור, נהנינו מאוד והתרשמנו ואהבנו, אבל לאחר המנזר בבטליה והמנזר באלקובסה, היתה מין תחושה של רוויה ממנזרים. כאילו, עוד מנזר? תחושה דומה פקדה אותנו לפני עשר שנים במהלך טיול בהולנד, כאשר אחרי מספר רב של כנסיות באמסטרדם, הארלם, ליידן ושות' נשבענו לא לראות יותר כנסיות במהלך אותו טיול וגם בזה שאחריו הצלחנו להימנע..

בשורה התחתונה, אין דרך אחרת שהרי לא ניתן בטיול כזה להגיע לכל מנזר פעם במספר ימים, בייחוד מאחר וחלקם סמוכים גיאוגרפית, וגם אם היינו צרכים לעשות זאת שוב, היינו חוזרים בדיוק על אותו מסלול ואותו תכנון של 3 מנזרים ביומיים אבל אנו מודעים שבפעם השלישית, בטומאר, אפקט ה-
WOW
שאכן מגיע בצדק ובזכות למנזר כריסטו, היה קצת פחות, שלא בצדק ושוב, נהנינו (גם אנו וגם הילדים) מהביקור בו אבל משהו בתחושת הגילוי הראשונית קצת נעלם..

הגענו לרכב ועמרי הודיע שנמאס לו ממנזרים והוא מקווה שהולכים לראות משהו אחר עכשיו ולא עוד מנזר..
ברור, אמרתי לו. מה אנחנו חסרי רגישות ומנותקים?? גם אנחנו עייפים ממנזרים ולכן, הולכים עכשיו לראות בית כנסת ....

ירדנו בכביש הצר מההר לכיוון מרכז העיר טומאר והאמת, התגלתה לנו הפתעה מאוד נעימה. טומאר התגלתה כעיירה יפה ונעימה, על גדות נהר
Nabao
. יש בה עיר עתיקה מרושתת בכבישים צרים ובמדרחובים נעימים וכייף להסתובב בה, מסעדות רבות ובתי קפה ויש גם פארק ירוק ויפה במרכז העיירה לצידי גדות הנהר עם מפל קטן ליד הנהר. בקיצור, יפה שם, מרווח ונעים. בהחלט הפתעה לטובה. מצאנו חניה (ללא תשלום) די בקלות בחניה בין הפארק והנהר לבין סמטאות העיר העתיקה והמדרחוב ים שם.. וכן, ראינו גם ריב לא אלגנטי בין שתי נהגות מקומיות, לבושות באלגנטיות, על מקום חניה.. לא הוגן, האגרסיבית יותר ניצחה, למרות שלא צדקה..

הסמטאות שם מאוד ציוריות ונעימות, לא צפוף, הכל מרוצף בחלוקי אבן קטנים והעובדה כי חיים שם אנשים שומרת על ציביון רגיל ולא ממוסחר מדי של הרובע. יש המון מסעדות קטנות ועממיות, מלאה במקומיים ואין כמעט תיירים. בשולי העיר העתיקה יש רחבות גדולות יותר ושם יש חנויות אלגנטיות ומאפיות ומסעדות גדולות יותר .

בית הכנסת העתיק של טומאר
הלכנו לכיוון בית הכנסת העתיק של טומאר, הנחשב לבית הכנסת הכי עתיק בפורטוגל והוא נבנה באמצע המאה ה- 15. היה שילוט בולט לבית הכנסת והוא נמצא בלב העיר עתיקה באזור שפעם היה מוקד הרובע היהודי. בית הכנסת נסגר בשנת 1496 ע"י מלך פורטוגל דאז, שהכריח את היהודים להמיר את דתם ולהתנצר. המקום נרכש ע"י יהודי בשם שמואל שורץ בשנת 1923 ונתרם לקהילה ולמוזיאון שנפתח שם במבנה בית הכנסת.

כשנכנסנו לבית הכנסת, באה לקראתנו אישה מבוגרת עונדת שרשרת עם תליון מגן דוד גדול. פנינו אליה בעברית והיא מאוד התרגשה וענתה לנו בעברית. היא האחראית על בית הכנסת וסיפרה לנו על המקום והראתה לנו את המוצגים השונים שיש שם, כולל כתובת עברית עתיקה שהתגלתה, אם אני לא טועה, בבלמונטה. היא סיפרה לנו שאין להם מניין בטומאר ושכיום יש בפורטוגל 3 קהילות יהודיות בלבד: בפורטו, ליסבון ובבלמונטה. היה מרגש, מאוד מרגש וגם הילדים נראו מרוגשים וערניים, הסתובבו ושאלו ונגעו וראו ואין ספק שיש משהו מאוד חזק ועמוק, ברמה התחושתית, לבקר בבית כנסת עתיק באמצע פורטוגל. לא צריך להיות דתי כדי להתרגש, מספיק להיות יהודי ...
המקום קטן מאוד, מזכיר לי בית כנסת שכונתי והוא מתפקד היום כמוזיאון בעיקר אבל שהינו בו הרבה זמן יחסית. ומי הגיע לשם אחרינו? ידידנו, התיירים הרוסים.. גדשו את המקום והסתובבו וצילמו... האחראית על בית הכנסת הראתה לנו את ספר המבקרים של המקום עם כל החתימות והברכות של כל מי שביקר שם. הוספנו גם את שלנו והבחנו שיש המון פריטים, מטבעות ושטרות מישראל. איך שהוא מצאתי בארנק כל מיני מטבעות של שקלים והשארתי לה דוגמאות, לא היה לנו עלינו עוד דברים מהארץ או עם עברית וקצת התבאסנו (מיותר לציין שיום למחרת, עמרי שלף מכיס הג'ינס שלבש באותו יום כיפה שכנראה נשארה שם מאחת העליות לתורה של חבריו בני המצווה בספטמבר או מביקור ביום כיפור בבית כנסת. איך הוא התבאס, גם אותו ריגש הביקור בבית הכנסת והוא רצה להשאיר שם מזכרות מישראל).

ולמי שמתעניין קצת יותר, הנה 60  שניות על בית הכנסת העתיק של טומאר: בית הכנסת העתיק של טומאר (The Synagogue of Tomar) באזור העיר העתיקה נבנה כאמור באמצע המאה ה- 15 ונחשב אחד מהמבנים העתיקים שם. כיום, אין להם כיום מניין בבית הכנסת העתיק של טומאר והוא משמש כמוזיאון קטן ליהדות במבנה בית הכנסת המרשים והיפה מבפנים ובעל חשיבות דתית והיסטורית. בתוך מבנה בית הכנסת אולם מלבני ובו ארבעה עמודים עם קשתות בסגנון הבניה שהיה נהוג בעת שנבנה וארון קודש מעץ כאשר ליד אולם זה יש חדרון קטן יותר ובו יש כיום חפצים שונים לתצוגה. בית הכנסת נסגר בשנת 1496 לאחר שיהודי טומאר אולצו להמיר את דתם או לעזוב את פורטוגל. לאחר מכן שימש מבנה בית הכנסת לשעבר כבית סוהר במשך מספר עשרות שנים ובהמשך כמבנה שנעשה בו שימוש על ידי הכנסייה המקומית ואף כמתבן שחת וכמחסן מכולת. רק ביולי 1921 הוכרז המבנה העתיק כאתר פורטוגזי לאומי. מבנה בית הכנסת נרכש בשנת 1923 על ידי יהודי בשם שמואל שוורץ שהחל בעבודות שיפוץ ושחזור של מבנה בית הכנסת ויותר מאוחר, בסוף שנות השלושים (יולי 1939) תרם אותו לאוצר המדינה הפורטוגלי על מנת שיוקם במקום מוזיאון לתולדות יהדות פורטוגל. ואכן, בהמשך הוסב מבנה בית הכנסת למוזיאון יהודי-פורטוגזי על שם האסטרונום וההיסטוריון היהודי הידוע אברהם זכות (Abraham Zacuto Portuguese-Jewish Museum, Museu Luso-Hebraico Abraão Zacuto) ויש בו כיום תצוגה של מצבות ותחריטי אבן עבריים, חפצי קודש ופריטי דת יהודים ותצוגות ופריטים המציגים את ההיסטוריה ותרבות של יהודי פורטוגל הקדומים. חשוב לציין כי מדובר במבנה קטן והביקור בו לא ארוך במיוחד, כמחצית השעה לערך, אך בהחלט ביקור מרגש ומומלץ בחום. יש שילוט ברור לבית הכנסת, הנמצא ברחוב Rua Dr. Joaquim Jacinto מספר 73, והכניסה אליו ללא תשלום. בית הכנסת העתיק של טומר אמור להיות פתוח בין השעות 10:00 בבוקר עד 13:00 בצהריים ולאחר מכן, בין 14:00 עד 18:00. כאמור, אגב, שלוש הקהילות היהודיות הפעילות כיום בפורטוגל מרוכזות בעיקר בליסבון (Lisbon), פורטו (Porto) ובלמונטה (Belmonte) וגם בפארו (Faro) שבאלגראבה יש קהילה יהודית קטנה.... אלה היו 60 שניות על...

 

מגדילים בשקל ותשעים
יצאנו מבית הכנסת והמשכנו לטייל בסמטאות הנעימות של טומאר. בהחלט ניתן להקדיש לטומאר לפחות חצי יום ושוטטנו בה הרבה יותר ממה שתכננו. כשכיף, אז למה להפסיק? כשחזרנו לרכב הבנו שצריך לאכול צהריים וראינו שהגיע הזמן לקבל החלטות..

בתכנון המקורי היה לנו את טומאר, קוימברה ויער בוסאקו וחשבנו אולי להספיק לבקר במקום שנקרא
Castelo De Almourol
. מדובר במבצר שנמצא בלב נהר, לא גדול מדי, ושמגיעים אליו בשייט קצר של שתיים-שלוש דקות בסירה. חשבנו לבקר שם ולשוט למבצר או לפחות לצפות בזה מגדת הנהר (בעקבות מזג האוויר), מדובר היה במרחק של כ- 20 ק"מ בלבד אבל לכיוון דרום ולא לצפון וזה נראה לנו קצת בעייתי ועיכוב משמעותי אז החלטנו בלי בעיות לחתוך ולוותר.

החלטנו למצוא מקום לאכול משהו בטומאר ולהמשיך בנסיעה לכיוון קוימברה ואז זה קרה...

"יבשה" נשמעה הצעקה מאחור ברכב. "מה?", שאלתי בצעקה משתוממת ... "הנה שלט של מקדונלדס", צעקו פה אחד שלושת הקופים.. "מקדונלדס, יששש!!" ... מסכנים, מזמן לא הגדילו בשקל ותשעים, מזמן לא אכלו בשר, מזמן לא קיבלו מתנות סתמיות ובובות חסרות משמעות .. הקפתי שוב את הכיכר בה נסענו כדי לגלות על השלט שבמרחק 3 דקות נסיעה בלבד יש סניף של מקדונלדס.  טוב, כידוע לנו מטיולים קודמים שלנו בחו"ל, תמיד צריכה להיות מסעדה אחת שהיא "הנפילה" של הטיול ועוד מסעדה או שתיים, שהן בגדר "סתימת פיות רעבים וארוחת פאסט/ג'אנק פוד".
הנה, הגיע תור מסעדת סתימת הפיות המהירה.. אחרי בערך 7 דקות הגענו למסעדה, נכנסנו למק דרייב, לקח כמה דקות להבין את המונחים והמשמעויות בפועל, בסופו של דבר הזמנו, הגדלנו, קיבלנו, אכלנו ושתינו במהלך הנסיעה. שתי הבובות הסתמיות של ארוחת הילדים ממקדונלדס בטומאר נמצאים עדיין אצלנו, כמזכרת יקרת ערך מהטיול ..

מטומאר לקוימברה
טומאר מרוחקת כ- 135 ק"מ מקוימברה ו"על הנייר" מדובר בנסיעה של כשעה וחצי. הנסיעה מטומאר לקוימברה הינה בכבישים קטנים, בין עירוניים, מאחר והאוטוסטרדה היתה מרוחקת מדי. רק לקראת העיר עצמה התחברנו לכביש המהיר. נסיעה ארוכה שנמשכה יותר מהמתוכנן מאחר ובחלק מהמקרים הנסיעה הינה בכבישים דו מסלוליים בלבד ויצא לנו לנסוע אחרי משאיות באזורים מפותלים והרריים ללא אפשרויות עקיפה. בקטעים אחרים הנסיעה היא בין כפרים יפים עם נוף של הרים מיוערים ברקע ועל פסגות הרים קרחים ראינו לא מעט טורבינות רוח. היו גם קטעי כביש שלמים שהיינו די לבד על הכביש ואז היה אפשר "לצמצם מרחקים" במהירות והיו קטעי כביש שהכביש עבר ממש בין כפרים קטנים, כשדלתות הבתים ממש נושקות לכביש.

פעמיים, לאחר נסיעה מעצבנת מדי אחרי כמה משאיות, עצרנו להפסקות טעימות של קפה ומאפים בכל מיני בתי קפה קטנים וחמודים על אם הדרך. לפחות, היינו מתודלקים בקפה חם וחזק ושבעים ממאפים חמים וטעימים, גם זה משהו ...כשהגענו לקוימברה, היינו עייפים קצת מהנסיעה המתישה ואיבדנו כנראה את הערנות. איך שהגענו לקוימברה אחרי שירדנו מהכביש מהמהיר גילינו לפתע שמולנו רשת גשרים גדולה ומסועפת והשילוט היה מאוד בעייתי בכניסה ובירידה מהכביש המהיר. עד עכשיו, בדרך כלל, כשנכנסנו לערים שונות, גדולות כקטנות, היה שילוט ברור וכניסה הדרגתית וכאן, תוך דקה מהירידה מהכביש מהמהיר אתה עולה למערכת גשרים מסועפת מעל נהר גדול (נהר מונדגו) ורואה את המשכם המסועף וגשרי ההמשך והכבישים המסתעפים מהם.. בלגאן אמיתי. לך תדע על איזה גשר מהשלושה שמולך לעלות . והכל, כמובן, תוך כדי נסיעה בכביש 3 מסלולים עמוס במכוניות. פייר, נתפסנו לא מוכנים אחרי רצף הערים הקטנות והנעימות בהן בילינו את כל הימים האחרונים .. אבל לצד ההודאה באשמתנו, אי אפשר להתעלם מהשילוט הגרוע בכניסה לעיר...

לקחנו את האפשרות שנראתה לנו הכי סבירה וירדנו לגשר הימני הקרוב ביותר. ידענו שאנחנו צריכים לצד השני מעבר לנהר אבל זה נתן לנו אפשרות לעצור בצד ולהתאפס על עצמנו ולא למצוא את עצמנו בדרך לפורטו או לאוטוסטרדה אחרת. הצעד הזהיר אכן התברר כצעד נבון ואפילו מזהיר. עצרנו, התאפסנו על עצמנו ותוך שתי דקות כבר היינו על הנתיב הנכון, על הגשר הנכון בדרכנו לקוימברה עילית שם נמצאת האוניברסיטה העתיקה, על הגבעה.

היעד שלנו היה האוניברסיטה ומבניה העתיקים והידועים אולם בדרך ליעד ניצבו בפנינו פקקים ותחבורה צפופה בעיר התחתית. הרגשנו כאילו אנחנו בפקק עומד בעיר התחתית בחיפה וצריכים להגיע לאוניברסיטה למעלה דרך העיר עצמה. השעון הראה חמש, חמש וחצי לערך והפקקים הראו שייקח הרבה זמן לטפס ללמעלה, לקוימברה עילית על הגבעה. ידענו שהאוניברסיטה פתוחה עד שבע ושנספיק אבל הבנו שנצטרך לוותר על יער בוסאקו. אין מה להגיע לשם בחושך.

לקח לנו רמזור אחד לערך להבין בו זמנית, ממש טלפתית, שקוימברה לא "באה לנו טוב" כמאמר הבנאית .. בעודנו עומדים ברמזור אדום ומשוחחים בינינו, בצומת גדולה, רגע לפני שנכנסים לכביש צר ופקוק יותר המטפס לתוך העיר פתאום קלטנו שלשנינו לא בא לפתע על קוימברה .. העדפנו את יער בוסאקו על פני עוד זחילה איטית בפקקים כדי להגיע לעוד סיור אורבני במבני האוניברסיטה העתיקים. הפתיע אותנו איך בו זמנית לשנינו בא פתאום משהו אחר, למרות שבמחשבה שניה זה לא ממש מפתיע ... אחרי יומיים עירוניים ועמוסים במבנים עתיקים ויפים רצינו קצת טבע לקינוח וכבר יום שלם כמעט שלא שוטטנו ביער...

שלושה רמזורים (שמאלה, ימינה וימינה), שני גשרים וחמש דקות מאוחר יותר היינו כבר על האוטוסטרדה צפונה בדרכנו ליער בוסאקו הידוע.

לטבע נולדה
הרגשנו כמו סייחים שנולדו לחופש, לא פקקים, לא צפוף, כביש מהיר, מסביב ירוק. תענוג. די מהר ירדנו מהאוטוסטרדה והתפתלנו לנו בדרך המטפסת ליער בוסאקו, מרחק כ- 27 ק"מ צפונית מזרחית לקוימברה. עברנו את העיירה לוסו (Luso) הידועה בכל פורטוגל בשל המעיין במרכזה ממנו בוקעים מים מינרליים שלהם מייחסים בפורטוגל סגולות מרפא והמשכנו לטפס עם הכביש עד שהגענו ליער העתיק הזה, המהווה שמורת טבע ענקית וחופשית לכניסה ובה יש מגוון גדול של עצים, חלקם נדירים ואקזוטיים, וצמחים ומעיינות ופלגי ויובלי מים ושבילי הליכה רבים. במרכזו של היער יש ארמון ענק ומרשים דמוי טירה שהוסב למלון פאר יקר ויוקרתי. ביער הגדול, בן אלף הדונמים, יש כאמור המון מסלולי הליכה ברמות שונות ומעיינות ותצפיות ובריכות מים קטנות והמקום פשוט מרשים. עקב השעה לא עצרנו למסלולי הליכה אלא עצרנו ליד כל מיני נקודות ציון יפות ותצפיות וכמובן שהעצירה המרכזית היתה ליד הארמון וגניו היפים המקיפים אותו. אין ספק שמדובר בארמון, סליחה, מלון מדהים אם כי גם מצועצע לפחות ממראה חיצוני ...


אחד מתחביביי בתכנון טיולים הוא איתור מקומות לינה מעניינים, יפים, שונים. תמיד, כחלק מתהליך חיפוש מקומות לינה, אני "מתפרע" בכל מיני כיוונים ופונה לכל מיני מקומות לינה מרתקים או כאלה שנראים לי שווים וייחודיים. בקיצור, גם בפורטוגל שלחתי פניות לכל מיני מקומות לינה שנראה לי שיכולים להתאים לנו או שמצאו חן בעיניי והיו באזורים בהם טיילנו. מכולםםם קיבלתי תשובות לפניותיי למקום לינה למשפחה עם 4 ילדים, רובן היו חיוביות, מיעוטן היו שליליות מסיבות אובייקטיביות או שהיו מתחמקות אך אדיבות ומנומסות. המקום היחיד שלא הגיב לשני האימיילים שלי היה, איך לא? המלון ביער בוסאקו .. הם בטח חשבו לעצמם שאם הבנאדם לא קולט לבדו כי ארבעה ילדים יכולים להחריב פשוט את החדרים המרוהטים והמצועצעים והיקרים להפליא שלהם, הוא לא ראוי להתייחסותם.. פייר, צודקים .. האמת שבאמת לא היה מתאים לנו לשהות שם...

אחרי שהתבוננו במלון ובגניו המרשימים והסתובבנו לנו כמה דקות בשבילים הסמוכים לארמון, התקפלנו חזרה לרכב (אגב, באוגוסט 2010 שבנו להשלים את המלאכה ביער בוסאקו והיא היתה הרבה יותר מורכבת ודרמטית ממה שציפינו, אך על כך בסיפור הטיול השני... )

טום קרוז? לא. פנלופה קרוז? לא. אלטה קרוז? בהחלט כן.  
אלה קראה באחד המדריכים שבתוך היער עצמו, בהר הכי גבוה בשמורה, יש נקודת תצפית מרהיבה מפסגת  Cruz Alta
. מאחר ומזמן לא בילינו לבדנו ביער שומם, החלטנו שזה אחלה רעיון .. נסענו עם השלט לכיוון קרוז אלטה, בדרך עברנו יישוב קטן עם כמה בתים ומוזיאון צבאי ובדרך, ממש לפני הכניסה ליער, בכביש שנכנס לכיוון היער ולצידיו בתים פרטיים, ראינו איש מקומי שעבד בכניסה לחצר שלו וכיסה משהו עם את חפירה.. הוא הביט בנו בהשתאות, כאילו, מי האנשים האלה ומה הם הם עושים כאן בשעה כזו .. אמרתי לאלה שהוא בדיוק סיים לקבור את שני התיירים הקודמים שטיילו באזור ועכשיו קלט שבקרוב תהיה לו עוד עבודה .... עמית נראתה מוטרדת אבל אמרתי לה שהפורטוגלים אוהבים יהודים, זה ידוע עוד מימי הביניים ולכן, אין לה מה לדאוג..

בקיצור, נוסעים ביער ונוסעים ונוסעים, יער עבות ושומם, אם כי לא חשוך, עצים גבוהים ורזים כאלה, אין נפש חיה וגם אין נפש לא חיה.. אני מסתכל על אלה במבט של: "באמאשלך, יש לך מושג לאן נוסעים?" ומאחר ומכיר אדם נפש בהמתו, היא ישר אמרה לי, מבלי ששאלתי, רק הבטתי, "אנחנו בכיוון, נשבעת לך. קראתי שהתצפית לכיוון מערב ואנחנו נוסעים לכיוון מערב לפי השמש שמתחילה לשקוע" ... וואלה, נהייתה לי גשש אינדיאני... נוסעים עוד ועוד עם הכביש, אני שם את
Staying a Live של הבי-ג'יס בוווליום מספיק וממשיך לתהות.. מצד אחד, אנחנו כבר כאן ואין מה להפסיד. מצד שני, מאיפה אני יודע מה גודל היער ואולי אנחנו לא בכיוון? מצד שלישי, אלה נתנה מילה שלה ואפילו נוסעת בעקבות השמש.. הייתה לי ברירה? המשכתי...

נסענו מספר קילומטרים, בערך 6 או 7 ק"מ, לפי ההוראות של GPSELLA, בין חמש לעשר דקות להערכתי, ופתאום הגענו לקרחת יער עם ספסלים וחניה קטנה ושער קטן וממולנו ניצבה לה מרפסת תצפית של Cruz Alta. צדקה ודייקה, מה יש לומר..
ראינו במה עם מדרגות מכל הכיוונים ובמרכז הבמה ניצב צלב ענק וגבוה. איך שבאנו לרדת מהרכב ולהיכנס ברגל דרך השער הפתוח, התחיל לטפטף וההרגשה היתה מדהימה, מיסטית ממש. לא רצינו להוציא את עפרי מהרכב בשל הטפטוף ולכן, נגשנו בתורות, אלה ואני. הילדים בכלל לא התייחסו לגשם ומהרו למרפסת התצפית היפה. התיישבנו לנו על במת התצפית, על המדרגות והבטנו מערבה לתצפית המדהימה שנגלתה מול עינינו, כל האזור מתחתינו ובאופק מרכז פורטוגל, יערות, רכסי הרים, עיירות פזורות לאורכם והכל ירוק ויפה. וזרזיפי הגשם רק העצימו את תחושת ההתעלות שלנו .. עונג אמיתי היה לנו שם ולמרות הטפטוף, הילדים התעקשו להצטלם, ביחד ולחוד, על רקע הצלב ועל רקע הנוף, שוב ושוב. פעם אלה ופעם אני, מתחלפים, מסניפים את הנוף ואת טפטוף הגשם ואת ריח האוויר עם היערות והגשם שמסביב. ענוג הוא היער וענוג הוא הערב, במקומות כאלה.. אחרי כחצי שעה, כשהשמש שקעה והתחיל להחשיך, התקפלנו בחזרה לרכב, כולנו.

כהערת ביניים, אני חייב לציין שככלל, ההרגשה האישית בטיולים בפורטוגל בכל מיני חורים ויערות וכדומה מאוד טובה.. כלומר, יש תמיד סף ערנות בריא אבל אין חשש או דאגה, מרגיש בטוח שם מבחינת הבטחון האישי וזה כנראה משהו שמוקרן גם מהאווירה החמה ומסבירת הפנים של האוכלוסיה וגם מההתנהלות שאתה קולט כתייר ממה שסביבך... שוב, אין זה אומר שאנחנו, כהורים, לא שמרנו על ערנות ועל כללי בטיחות משלנו. אכן, שמרנו וגם לא נגררנו לכל מיני חורים נדחים או למקומות אפלים ולא מוכרים באמצע הלילה.. אנחנו אוהבים ליהנות אבל לא נהנים מסכנות..

אין ספק שהנסיעה לתצפית היתה שווה מאוד וכל הביקור ביער בוסאקו היה מהנה מאוד. טעימה ירוקה ומרעננת לאחר רצף המנזרים והערים. לחובבי טיולים רגליים, אין ספק שיער בוסאקו יכול להיות מקום נפלא לבילוי של יום שלם או חצי יום וטיולים שונים בשבילי השמורה. לצערנו, עקב חוסר בזמן לא יכולנו להקדיש יותר משעתיים ומשהו ליער בוסאקו ומבחינתנו זה היה קינוח הולם ליום המקסים שהיה לנו בטומאר. אני חייב לציין שבאזור המלון יצא לנו לראות, מטבע הדברים, זוגות מבוגרים בלבד. פוסעים להם לאיטם בגנים היפים המקיפים את המלון-ארמון.

בדרך חזרה, כשירדנו, ראינו שהאיש עם את החפירה כבר סיים את מלאכתו ועמית היתה רגועה יותר...
חזרנו דרך הארמון לעוד מבט נוסף, לראות איך זה נראה בחושך עם האורות ואכן, נראה יפה.

 

מיער בוסאקו ללוסו ומשם לפורטו

התחלנו לרדת חזרה בכביש שבו עלינו לפני כן. החלטנו לעצור לארוחת ערב טובה בעיירה לוסו, לפני הנסיעה צפונה לפורטו. היתה לנו נסיעה של 113 ק"מ מהיער לכיוון פורטו, בלילה ובגשם. חשבנו שכדאי לאכול טוב לפני כן.. עשינו שני סיבובים עם הרכב במרכז הקטן של לוסו. ראינו את המעיין במרכז הכפר, זה שיש עליו סיפורי ניסים. דרך אגב, LUSO זה גם מותג ידוע של מים מינרליים בפורטוגל, ממי המעיינות של העיירה.

לצערנו, ניסים לא ארעו במהלך ארוחת הערב שלנו בעיירה. אכלנו במסעדה שנקראת "פנסו אסטוריה" והארוחה הזו הוכתרה רשמית כ"נפילה" של הטיול .. נאמר כך, בקבוק היין היה מצוין וזול והתרוקן די מהר וגם החניה היתה קרובה והמרק לא רע. מה שאי אפשר היה לומר על הבשר שהיה פשוט לא טעים ולעיתים גם לא לעיס ואפילו רע. רוב המנות פשוט לא היו טובות והמסעדה הצטרפה רשמית לרשימת הנפילות בטיולנו השונים, אחות צעירה למסעדה סינית זוועתית אחת בעיירה בולסוורד בפריזלנד שבהולנד ולמסעדה איטלקית אחת, יקרה ולא טעימה, בונציה שבאיטליה. וכך, ביום אחד הכנסנו לרקורד שלנו, ביקור במסעדת "סתימת פיות מהירה" במקדונלדס ו"נפילה" במסעדה לא טעימה. אין ספק שזהו יום עטור הישגים ושיאים ...

נרגענו, ידענו שאחרי שחווינו את מסעדת "הנפילה" של הטיול, יתר המסעדות יחזרו להיות טעימות ונהדרות כמו שהיו עד כה בכל ימות הטיול. ידענו שיש לנו ב"כרטיסיה" עוד מסעדת פאסט/ג'אנק פוד אחת בלבד, שהרי מסורת זה דבר נהדר ואף אחד לא רוצה להפסיקה או לקלקלה . בדיעבד, דרך אגב. אכן, יתר המסעדות היו (שוב) נהדרות וטעימות ובערב האחרון של הטיול אכן ניצלנו את הניקוב האחרון בכרטיסיה, לארוחה מהירה בסניף בורגר קינג נהדר בתחנת דלק אי שם צפונית לפורטו. מסורת, כבר אמרתי ...

העמסנו את הילדים לרכב, הם שלפו את כל הגאדג'טים למיניהם לכבוד נסיעת הלילה ולפני שינה, סרט ב-
DVD הנייד, משחקי PSP
ואנחנו עם הדיסקים שלנו, שומעים מוזיקה בכיף. יש עוד דרך ארוכה, גשומה וחשוכה עד לפורטו... התחברנו לאוטוסטרדה, נוסעים בגשם. בשלב מסוים, למרבה הפלא, האטה בתנועה אחרי חצי שעה של טיסה נמוכה.. עבודות בכביש, בלילה, בגשם, עוברים לנסוע רבע שעה מעצבנת בנתיב אחד ואח"כ שוב, כולם טסים ומנסים לסגור פערים..

אלה שלפה את הנוטבוק ובו קובץ עם הוראות כתובות מהמלון איך להגיע אליהם, השוותה למפה והשוותה למסלול של ויאה מישלין שלא תאם את ההסבר של המלון והחלטנו שנלך עם ההסבר של המלון כי עד עכשיו, לאורך כל הטיול, הסברי "איך להגיע" שסופקו ע"י מקומות הלינה התגלו כיעילים ופשוטים יותר במציאות ..

כשהגענו לאזור פורטו, נכנסנו כמובן לדריכות וערנות כי פורטו ענקית, כרך ענק עם אוטוסטרדות ענקיות ומפותלות המובילות אליו ובתוכו וגם עם פרברים ושכונות רבות. מטרופולין ענק, כמו לקחת את תל-אביב עם יפו, חולון, בת ים, רמת גן וגבעתיים ורמת השרון אפילו ולהכפיל פי שתיים או שלוש ואולי אני קצת מגזים אבל כך חשנו בימים שלנו בפורטו וסביבותיה.. כלומר, יש את פורטו עצמה ואת כל ערי ופרברי הלוויין שלה ולך תמצא את הידיים ואת הרגליים. מדובר בעיר השניה בגודלה בפורטוגל ובעיניי, סובייקטיבית, היא נראתה גדולה יותר מליסבון. פשוט ענקית ומבלבלת. תמיד בספרי ובמדריכי הטיולים מדברים על פורטו העתיקה ועל אזור ריביירה ווילה נובה דה גאיה ואתה בטוח שמדובר בעיר צפונית גדולה יחסית, שהרי היא בירת הצפון שם, אבל מטרופולין ענק? עם מספר כניסות וירידות מהאוטוסטרדה? הרבה רבעים וערי לווין?

ואנחנו היינו צריכים בכלל לפרבר שנמצא צפונית לעיר עצמה, בלב אזור תערוכות/אקספו וסמוך לנמל... אבל זה קטן על אלה, שנשארה צמודה להסברי המלון ולמפה שהיתה לה ביד וכמו ענקית צלחה את האוטוסטרדות והיציאות, עד ששנינו צעקנו ביחד, הנה שלט היציאה ללסה דה פלמיירה (
Leca se Pelmiera
). משם זה כבר היה קל ופשוט ותוך מספר דקות כבר היינו בלובי של המלון החדש, שנחנך לפני פחות משנה. אבל על כך בהמשך.. .

תם לו יומנו השמיני בפורטוגל ועמדנו למעשה לפני החלק האחרון של טיולנו: שלושה ימים וחצי בצפון פורטוגל. יום אחד לעמק הדורו, יום אחד לפורטו העיר ויום אחד לעמק המיניו ועוד חצי יום שנשאר לאריזות ומנהלות, כמו שאני קורא לזה... שלושת רבעי טיול מאחורינו ואנו לפני הישורת האחרונה וכמה שהיא היתה יפה ומהנה ומשכרת, מלאת טבע מדהים וכפרים ציוריים והרים ועמקים ואוכל מדהים וזול ויין מצוין בשפע ואנשים חמים ונופים עוצרי נשימה לצד "סתם" נופים פסטורליים ובילוי עירוני בעיר מרהיבה כמו פורטו... גרנד פינאלה קוראים לזה, ככה נדמה לי...