Bookmark and Share

פרשנים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים אוהבים להשתמש במונח "רגע מכונן"... הם תמיד יאמרו ויכתבו: "זהו רגע מכונן של החברה הישראלית, זהו רגע מכונן בחיים הפוליטיים, זהו רגע מכונן בחיי העם היהודי לדורותיו, זהו רגע מכונן בקריירה שלו..." ועוד כהנה וכהנה אמירות גבוהות ונפוחות... גם אני, הקטן (אך רחב), עברתי במהלך ההכנות לטיול המשפחתי הראשון שלנו בפורטוגל "רגע מכונן" שכזה. זה קרה במהלך חיפושיי אחרי רכב שכור כשהבנתי, שזהו, אני עובר לליגה של הגדולים. לא עוד פנטזיות על רכב ספורטיבי שכור בחו"ל (אפילו שנה לפני, בצפון איטליה, קיבלנו בזכות הפנטזיה הזו פיאט CROMA יפה, חזקה ובעלת אופי לחמישה נוסעים במקום רנו סניק), לא עוד חלומות על רכבים מעניינים ולא מוכרים לי מהארץ (גם אם בסוף כולנו נדחסים לתוך קופסאות משפחתיות או מיני-ואנים עאלק מרווחים... ).

הפעם, אין מקום להפתעות ולפנטזיות: 2 מבוגרים, 4 ילדים, 1 כסא בטיחות לעפרי, 1 טיולון (יועד במקור לעפרי, אולם גם עידו ועמית לא בחלו בשימוש בו...), 1 מזוודה גדולה, 2 צ'ימידנים ענקיים של 80 ליטר (אחד מהם שימש לאחסון המחשב הנייד, ה- DVD הנייד, PSP נייד, MP4, MP3, שניים עשר מטענים ועשרה מתאמים, 8 ערכות אוזניות, 2 תיקיות מלאות בדיסקים למשחקים ולמוזיקה, 1 עובד בניין סיני לשעבר שהיה אחראי בטיול על כל ההטענות והשמישות של כל מכשירי החשמל הניידים שמרביתם, איך לא, גם מסין), 1 תיק גדול לכל הנעליים (בכל זאת, היו גם בנות בטיול..) ועוד 4 תיקי גב קטנים... אה כן, וגם מנשא גב לעפרי (אחרת, איך עידו ועמית יישבו בטיולון??)....

אין מצב שכל זה ייכנס במיניואן, יש לנו בבית מיניואן מיצובישי גרנדיס וחצי מזה לא נכנס בה. נאלצתי להיכנס לקטגוריית ה- 9 Seaters ובמילים הרבה יותר פשוטות ובוטות והרבה פחות אנגלוסכסיות וסקסיות: הפכתי לסומו של כלי הרכב, עברתי למחלקת הטרנספורטים והטרנזיטים... מבויש מהמצב הנואש ניגשתי לאלה ושיתפתי אותה... שקלתי לבטל הכל לפני שעוד תכננו משהו (הגיון זה לא הצד החזק אצלי, אני מודה ..). היא גם הפגינה עצב מהמצב ודוק של דמעות אכזבה נצנץ מתוך עיניה, גם לה היו כנראה פנטזיות וחלומות על רכב סקסי וספורטיבי בחו"ל (לגבי פנטזיות על הנהג לא שאלתי .. יש לי חבר מהמילואים שתמיד אומר לכולם: אל תשאלו שאלות, לא תקבלו שקרים.. סתם, סתם, סתאםםם... בטח ששאלתי, אבל נשאיר את התשובה בין שנינו...


בקיצור, אלה התבאסה, בייחוד אחרי שסקרנו ביחד את דגמי הרכבים הגדולים וראינו את צורתם המשעממת והמרובעת עד מלבנית, אולם כמנהג הנשים היא היתה הרבה יותר מעשית ממני והשלימה עם הגורל (אני חשבתי שאולי כדאי לשכור שתי מכוניות קטנות וצמודות עם דלת מקשרת ביניהן ...). היא הביטה בי ואמרה: דווקא מתאים לך, הולם אותך הטרנספורטר, שהרי כרס גדולה כבר יש לך, לחפור לאנשים אתה יודע טוב.. אתה בעצם יכול להיות נהג הסעות קלאסי... פתאום הבנתי, כל השנים האחרונות בעצם עברתי טרנספורמציה הדרגתית, התכוננתי באופן לא מודע לתפקיד הזה של " אורן הסעות " ... כל תהליך ההשמנה וכל ההתשה של אנשים שמסביבי (אלא שלא פרשו ממני ו/או מהחיים בגללי) לא היו לשווא, הם נועדו להכין אותי ליום הגדול הזה. היום שבו אשב לבדי, עם כל כובד משקלי וישבני, ואנהיג רכב הסעות משל עצמי.. מזל שהפסקתי לעשן, בכל זאת, לא נעים מהנוסעים מאחור..

דרך אגב, לצערי, אוויס בפורטוגל הפגינו גישה עוינת וסירבו שאשים על הרכב הלבן שלטים של "אורן הובלות" ולא התלהבו שאשים שטיחונים מרופדים על הדשבורד, אדביק חמסות על השמשה הקדמית, אוסיף תיבת עץ לא דקורטיבית ליד מוט ההילוכים ואתקין קופה כזו כמו של נהגי אוטובוס על המאפרה הקדמית (תמיד רציתי קופה כזו).

ועכשיו, אחרי שחווית רגע מכונן שכזה, שקורה כנראה (אם בכלל) פעם ב- 41 שנים, לך תתכנן טיול ל- 12 יום ברחבי פורטוגל ועוד עם ילדים כשלרשותך פחות מ- 30 ימים..

מילא לתכנן, גם בבית הרגשנו בתכונה מיוחדת. משום מה, לא היה רגע אחד שבו אלה ואני נותרנו לבדנו .. כל פעם מישהו אחר נתקע איתנו, פעם עמרי רצה להיות לידנו, פעם עמית התיישבה עלינו, פעם עידו כדרר עם הכדור מעל ראשנו... הם הביטו והתלחשו כל הזמן והיה מתח לא ברור באוויר... ואז, אחרי מספר ימים, הם נשברו והודו, "....אנחנו חוששים.. לא רוצים לחזור מפורטוגל עם ילד חמישי, גם ככה צפוף ולא יהיה יותר מדי מקום ברכב.. אנחנו פשוט לא סומכים עליכם והחלטנו לפקוח עין על העניין... לא רוצים לעבור למשאית קטנה ולשבת מאחור, חשוך ולא נעים שם... אנחנו מעדיפים שלא תתכננו לבד ...".
אלה ואני נזכרנו שעפרי באה לעולם (או בעצם נוצרה) במהלך התכנונים הזוגיים הפוריים שלנו לקראת הטיול המשפחתי לצפון איטליה (שבוע או פחות לפני הטיסה, גילינו שאלה ממש בשבועות ההריון המאוד ראשוניים שלה, מה שאיפשר לחברת הביטוח לתקוע לנו מחיר מחיר בגלל פוליסת אישה בהריון ואיפשר לי לאכול בנחת באיטליה, שהרי אין דבר יותר לא בריא מלהתחיל בדיאטה במהלך הריון, בייחוד אם זה של אשתך... אני אישית מקפיד לא להיכנס לדיאטה גם אם מישהי משכנותיי או מקרובותיי בהריון, עניין של קולגיאליות ואחווה בין-מינית ...).

הילדים זכרו והפנימו ואמרו, עד כאן!! הקטע המפליא שמי שהכי שיתפה איתם פעולה היתה עפרי, שדאגה לישון בינינו מדי לילה ולהפעיל אותנו בתורנויות, לילות כימים. פלא שהאחים שלה מטורפים עליה? אחות למופת, עשתה את מה שביקשו ממנה... מה שהם שכחו זה שאבא ואמא גם חכמים ויצירתיים, לא פחות מהילדים שלהם ...

בעוד שאני חשבתי ששוב ניתן להשתמש לטיול בטיולון הישן והמרופט (עם גגון, יד ראשונה מלא-רופא...) ששימש אותנו עם שלושת הגדולים וביקר באמסטרדם עוד במאה הקודמת (1999), כמו גם בכסא בטיחות מאותה תקופת רנסנס, הרי שאמא של הבת של אבא שלה אמרה שאין מצב שהבת שלה תסע בציוד מרופט ולא בטיחותי כזה ואם האבא של הבת שלו מתקמצן (למה להשתמש במילים כאלה, רציתי רק לחסוך ולשמור על סימבוליות שבה כל הילדים השתמשו באותו טיולון לחו"ל ובאותו כסא. זה רע??...), אז יש לו בעיה רצינית ושישכח מזה. הבעל של אשתו קיבל מבט כזה, כמו שאתם מכירים בטח מהבית.. (מי שלא מכיר, או שהוא לא אמין או שיש לו בעיית ראיה קשה..)... מסוג המבטים שאחריהם אתה רץ לשילב ולד"ר בייבי וקונה אצלם את כסא הבטיחות הכי משוכלל שיש, עם פינת קפה והחתלה וכסא מפלט וגם טיולון היברידי ממונע עם מערכת דיסקים משוכללת ורמקולים קטנים בדפנות, מיזוג אוויר וגג מתקפל עם שלט אלחוטי (לסלולרי של התינוקת)...

אשתו של אבא של עפרי הביטה בו ואמרה: אין, אין עליך. ידעתי שאתה תקנה לה את הטוב ביותר. כל הכבוד לך!! איך ידעת מה לבחור? לא צריך להגיד לך כלום ממש...". ואני?? אני עשיתי חישוב בראש שאם הטיולון וכסא הבטיחות הנוכחי הספיקו לשלושת הגדולים, הרי שמבחינת כדאיות כלכלית ראוי ורצוי כי הטיולון וכסא הבטיחות החדש ישמשו אף הם לשלושה ילדים נוספים.. 

את ההחלטה לטייל בפורטוגל בסוף ספטמבר קיבלנו ממש בסוף אוגוסט, רגע לפני שנגמרו כרטיסי הטיסה וחצי רגע לפני תחילת שנת הלימודים. למען האמת ההיסטורית, גם אם בחירת היעד היתה ספונטנית וההתארגנות מהירה מאוד, הרי שההחלטה לטייל לא הייתה ממש ספונטנית אלא יותר בגדר מימוש הבטחה: עמרי חגג ביוני האחרון בר מצווה ובמסגרת "הפקות" והבטחות בר המצווה, נזרק לאוויר העולם משפט הקסם " טיול בר מצוה לחו"ל ". בדיעבד, אף אחד אצלנו לא זוכר מי נתן את ההבטחה ולמרבית הבושה, כולנו יצאנו דוברי שקר במכונת האמת כשנשאלנו מי אחראי להבטחה ...קיץ 2009 היה מאוד עמוס אצלנו ולכן, כמנהג עדות הדחיינים הכרוניים, בישרנו לעמרי ולאחיו כי הטיול המשפחתי יתבצע במהלך החגים ולא באוגוסט. כדי שלא יתבאסו, הודענו להם חגיגית שכתוצאה מכך הם גם יפסידו מספר ימי לימודים, מה שכמובן גרם לצהלות שמחה בבית, עוד בטרם טסנו ועוד בטרם התחילה בכלל שנת הלימודים

איך שהוא, אצלי, כמנהג כל דבר שנדחה לתקופת החגים ואחרי החגים, גם עניין תכנון הטיול התמסמס תחת שגרת היומיום הלוחצת ורצף האירועים. כלומר, כל הזמן העלינו רעיונות למקומות וליעדים שונים אבל לאחר מספר בדיקות פסלנו אותם: תאילנד, יפן, ניו זילנד, קנדה, ארה"ב, הקריביים, מדגסקר ואירלנד... כל מקום מהרשימה נמצא ברשימת היעדים שלנו לעתיד אבל נפסל בהווה מסיבות שונות (עונה לא מתאימה מבחינת מזג אוויר, אזור לא מתאים לטיול עם תינוקת, יעד יקר מדי כרגע, יותר מדי טיסות ארוכות, פחות מדי זמן טיול וכדומה). בסוף אוגוסט, אלה אמרה לי: אתה מודע לכך ש"החגים" בפתח ושבעוד שבועיים וחצי ראש השנה ואין לנו יעד? אין לנו כרטיסים, אין טיול, אין תוכניות. הבטחנו לעמרי וכהרגלך, אתה מחכה לרגע האחרון... האמת? היא צודקת. לא הייתי מודע, הדחקתי... חשבתי שהחגים באמצע אוקטובר ושיש עוד זמן ...

פתאום הבנתי שיש לנו חודש להעמיד טיול ושאין לנו כרגע כלום. ממספר בירורים בחברות תעופה ובאתרי אינטרנט הבנתי שגם מצב מצאי ומחירי כרטיסי הטיסה בכי רע. יצאתי עם שתי תובנות מהבדיקות: הראשונה, עם ישראל ממשיך לקיים באדיקות את מצוות העליה לרגל במהלך חג סוכות ואף לפניה, רק שהוא מתעצל לעלות ממש עד לשערי ירושלים והוא נעצר בדרך עם כל משפחתו וטפו בשערי טרמינל 3. השניה, לא פשוט ולא זול למצוא 5 כרטיסים על אותה טיסה בשיא עונת החגים ויש גם מחיר לספונטניות והוא יקר מאוד וירוק .. בשלב הזה, כבר היינו הרבה יותר מציאותיים וממוקדים. הבנו שהישועה תגיע כנראה מאירופה (קצת מפתיע בימינו שהאירופאים יושיעו אותנו במשהו, אבל בכל זאת ...) והחלטנו להתמקד בשלוש אפשרויות: גרמניה והיער השחור, ספרד ופורטוגל. הורדנו את גרמניה והיער השחור בשל החשש שיהיה שם מזג אוויר יותר מדי חורפי ושיירד הרבה גשם. הגשם, דרך אגב, המתין לנו באובידוש וסגר איתנו שם חשבון על כך שניסינו להתחמק ממנו ביער השחור ...

בין ספרד ופורטוגל הלכנו כבר עם הלב...ידענו גם שיהיה לנו הרבה יותר קל לתכנן שם טיול מאחר ואנחנו מכירים חלק (קטן) מהמקומות ובעבר כבר עברנו על מדריכי טיולים של פורטוגל..
עמרי שאל אם יש אוכל טוב בפורטוגל. אמרנו לו שכן, מאוד. זה הספיק. הוא אמר שהוא בעסק ופורטוגל מתאימה לו כטיול בר מצוה... עמית עדיין היתה מסויגת, הושבנו אותה מול התמונות שלנו מהטיול הקודם ואלה ישבה וסיפרה לה סיפורים על המקומות בליסבון והראתה לה ארמונות מסינטרה.. בתמונות של סינטרה עמית כבר מלמלה בפורטוגזית שוטפת... לעידו, איש הכדורגל שלנו, סיפרנו על בנפיקה ליסבון ועל פורטו והבטחנו לו (וגם קיימנו) חולצה של רונאלדו ואמרנו שאם ייצא, נראה לו את האצטדיון של בנפיקה... גם הוא הודיע על הצטרפות.. עפרי מזמן היתה בענין, שהרי רצתה כבר להשתמש בטיולון ההיברידי המאובזר שלה (ומי שלא ראה את עפרי יושבת בטיולון באוטובוס באמצע קו 28 מבלם לפארקו נשוס בליסבון וטורפת מהיד שלי בהתלהבות רבה עוגיות חמות וטריות של פסטיס דה-בלם, עם קריאות מחאה כאשר הייתי מתעכב שניה במתן המזון, לא ראה אנשים פורטגזיים שמחים מחייו... הם פשוט היו משועשעים מהעניין והיא? ירדה על עוד עוגיה ...)

עכשיו, כל שנשאר לנו זה לרכוש כרטיסי טיסה, להכין רשימת מקומות ואתרים שברצוננו לבקר ולראות, לתכנן ולבנות מסלולים ל- 12 ימים, לשכור רכב, למצוא ולהזמין מקומות לינה מתאימים וזהו, לצאת לטיול.. אה, וגם למצוא איך להגיע בקלות ובנוחיות לשדה התעופה כי זה כבר לא פשוט בשישה.. אבל זה כבר שולי... מהרגע שסוף סוף מצאנו את היעד הנכסף לטיול, שום דבר לא ימנע מאיתנו להגיע אליו.